(הדגשה שלי – מ' א' ג')
והנה נוסח מודרני של הכלל: ואהבת לרעך כמוך.
מובן, כי כאשר מדובר בעקרונות כלליים שביושר, מטבע הדברים, תוכן החובה משתנה בהתאם לנסיבות. כך כינה פרופ' ברק בספרו פרשנות החוזה את עקרון תום הלב כ"עקרון בעל אלף הפרצופים" (בעמ' 231, 226; עוד ראו: גואלטירו פרוקצ'יה, "הפרת החובה לנהוג בתום לב", הפרקליט לט, 65 (תש"ן-תשנ"א) וכן בתוך: ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה – חיבורי משפט, 317 (תשנ"ז)). יש הבחנות רבות עליהם עמדו בפסיקה ובספרות, כמו ההבחנה בין תום לב סובייקטיבי לתום לב אובייקטיבי, בין תום לב המוטל על רשות ציבורית, לתום לב המוטל בהתקשרות בין אנשים פרטיים, וגם במקרה האחרון על פי אופי החוזה. אולם, מדובר בהחלה נסיבתית גמישה (ראן: דויטש, קוים אדומים, בעמ' 261)
העמדה המקובלת בפסיקה כיום היא כי תום הלב הנדרש מכוח סעיף 39 לחוק החוזים הנו תום לב אובייקטיבי (לאחר המחלוקת לעניין זה בין כב' השופטים א' ברק ומ' חשין בשאלה זו בעניין
--- סוף עמוד 169 ---
רוקר). כך נקבע באחד מפסקי הדין המרכזיים בו יושמה תורה זו בבגץ שירותי תחבורה, שם קבע כב' השופט א' ברק (בעמ' 834):
"הוראה זו [סעיף 39 לחוק החוזים] הכניסה שינוי מהותי בדיני החוזים בישראל. עד לחקיקתו של חוק החוזים נהג בישראל בעניין זה המשפט המקובל האנגלי, שלא הכיר בדרך כלל בחובה לבצע חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת ...בגישתו החדשה אימץ לעצמו המחוקק הישראלי את הגישה המקובלת במספר ניכר של ארצות הקונטיננט, כגון גרמניה, צרפת ואיטליה. זו גם גישתו של המשפט העברי. גם בארצות-הברית ניכרת מגמה דומה... משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה..... על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה. אכן, לולא היו הביטויים "אמון", "אמונה", ו-"נאמנות" תפוסים, ניתן היה לתאר את מערכת היחסים הנוצרת בין בעלי חוזה בעקבות סעיף 39 לחוק החוזים כיחסי נאמנות, כאשר בעל חוזה חייב לבצע את החוזה אמונה תוך הגשמת האמון, שהצד האחר נותן בו... כאשר "תום הלב" מופיע בהקשר של התנהגות ראויה לביצועה של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות, שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם. זו חובה מקבילה המוטלת על שני בעלי החוזה. נראה לי, כי בהקשר זה אמונתו של בעל החוזה, כי הוא פועל בהגינות וביושר אינה מכרעת, שכן לבעל החוזה עשויים להיות סטנדרטים מעוותים של יושר והגינות...אין זה מתקבל על הדעת ואין זה צודק, כי רמת ההתנהגות הנדרשת תהא שונה לכל בעל חוזה, והיא תהא פונקציה של אמונתו הסוביקטיבית שלו בדבר הישר וההוגן. המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות, אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סוביקטיביים אלה, אלא הוא נקבע על-ידי סטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת. מכאן התפקיד הנכבד, המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד גיסא לגבש את הסטנדרטים של התנהגות בתום-לב, והצריכה מאידך גיסא להפעילם מדי פעם, על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבות בטבעו ובסוגו של היחס החוזי."