"חוקי האל וחוקי אנוש גם יחד נותנים לצד לערוך את הגנתו, אם יש לו כזאת. זכורני כי איש אחד מאד מלומד אמר לי בהזדמנות מעין זו, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ דינו של אדם בלי להזמינו תחילה לערוך את הגנתו. אדם (אומר אלוהים), איכה? המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ואותה שאלה גופה הוצגה גם לחווה...".
בעקבותיו, כב' השופטת נ' ארד בע"ע 01/1403 סוהייר סרוג'י נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לט (2004, להלן: עניין סוהייר סרוג'י), בסעיף 32 לפסק דינה, דיברה על כך שמקורו של השימוע הינו: "כלל אלוהי שמקורו בפרשת הבריאה". בעניין ברמן הפנה כב' השופט זילברג גם לעיקרי הצדק הטבעי שאחד מהם הוא: “audi alteram partem”, אותו תרגם: "החובה לשמוע גם את האידך גיסא".
כב' השופט מ' אלון הפנה למורשת ישראל בבגץ 90/4110 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626 (1990), ואביא מדבריו (בפסקה 12 לפסק דינו):
"הזכות לטעון, ולהישמע בבית המשפט, מקורה ויסודה במורשת ישראל מקדמת דנא, וחכמי ישראל ראוה כזכות יסוד הקדומה ביותר בתרבות אנוש. סוגיה זו גדולה ומאלפת היא, ולא כאן המקום להאריך בה. נצטט דברים - שהם בבחינת מועט המכיל את המרובה - שנאמרו על-ידי ר' משה איסרליש, הרמ"א, מגדולי הפוסקים ובעל המפה (ההגהות) שעל השולחן ערוך, וממנהיגיו של המרכז היהודי בפולין במאה השש-עשרה. ואלה דבריו (שו"ת הרמ"א, קח[א]):
"פשיטא, דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה מורה: 'שמוע בין אחיכם-'"
הוא הפסוק שבספר דברים, א, טז[ב]: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש לבין אחיו ובין גרו".
והרמ"א ממשיך ואומר:
"ואף כי זה דבר פשוט, נוכל ללמדו מדרכי השם יתברך, כי כל דרכיו משפט, ודרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום.
התחיל באדם לשאול: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ... ויאמר (בראשית, ג, יא-יב[ג]; משפטו של אדם הראשון בטרם גירושו מגן העדן - מ' א'); וכן לקין אמר לו: אי הבל אחיך? ויאמר: לא ידעתי... ויאמר: מה עשית... (בראשית, ד, ט-י[ד]; משפט הרצח הראשון - מ' א'); כדי לשמוע טענותיו. קל וחומר (שכך יש לנהוג - מ' א') להדיוט (כאשר הוא בשר ודם, הדיוט - מ' א'); וכזה דרשו רבותינו זכרונם לברכה (ראה מדרש תנחומא, פרשת נוח, פסקא יח[ד]: מדרש תנחומא, מהדורת בובר, פרשת נוח, פסקא כח[ד] מ' א'), ממה שנאמר: ארדה נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי, עשו (בראשית, יח, כא[ג], פרשת סדום ועמורה - מ' א') 'לימד לדיינים שלא ידונו עד שישמעו ויבינו' (וראה רש"י, בראשית יח, כא[ה], ובראשית יא, ה[ה] - מ' א').