אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש עילת תביעה זו שייכת לעילות הפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל פיטורים בחוסר תום לב. שיעורו של אותו פיצוי בגין עוגמת נפש צריך להיקבע גם כן, כפי שנקבע הפיצוי בגין הנזק הממוני, על פי מידת חוסר תום הלב בפיטורי העובד. ככל שמדובר בפיטורים שרירותיים יותר על פי עילתם ובהליך לקוי יותר; כך ראוי להניח, שנגרמה לעובד עוגמת נפש רבה יותר, בחינת - "לפום צערא אגרא", שעל המעביד לשלם לעובד. ... ההלכה היא, שאין להרבות בשיעור הפיצוי בגין עוגמת נפש. אמת המידה העליונה לקביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, של עוגמת נפש, צריכה להיות לדידנו אותה אמת מידה שנקבעה על ידי המחוקק במקרה של הטרדה מינית בניגוד לחוק הטרדה מינית, וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. פסיקת פיצוי בגין עילה זו בשיעור של
--- סוף עמוד 189 ---
30,000 ש"ח בנסיבות המקרה, כדעתה של חברתנו השופטת ארד, מקובלת אף עלינו."
היינו, שני סוגי הפיצויים נגזרים מחובת תום הלב. אך בעוד שהפיצוי הממוני נקבע , ככלל, על פי תקופת ההעסקה, הפיצוי הלא ממוני אמור, לכאורה, להיגזר מהסכום המקסימלי הקבוע בגין פיצויים ללא הוכחת נזק בחוקים השונים.
בית המשפט העליון בבגץ 4485/08 רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב (2009) סבור היה, כפי שקבעה בבית הדין האזורי, כב' השופטת מיכל לויט, כי ראוי היה להחזיר את העובדת לעבודתה. כב' השופטת ע' ארבל קבעה (בפסקה 20 לפסק דינה), כי:
"יישום כלל השיקולים המפורטים מעלה על נסיבות העתירה דנן מלמד לטעמי כי עסקינן במקרה בו סעד האכיפה היה ראוי וצודק, נוכח ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי שנתקבלו על-ידי רוב מותב בית הדין הארצי. זאת, בעיקר בהתחשב בחומרת הפגמים שנפלו בפיטורי העותרת ובפרט היעדר תום לב בהתנהלותה של המשיבה; מעמדה של המשיבה כגוף בעל סממנים ציבוריים; וההקשר התעסוקתי של יחסי-העבודה."
אולם, למרות הדברים הללו, נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בפסק הדין לאור המבחן להתערבות בגץ בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, שכן על אף שלדעת בית המשפט לא היה מקום לתת משקל מהותי לחלוף הזמן, הרי שאין מדובר בטעות מהותית המחייבת התערבות. לאור האמור לא דן בית המשפט העליון בשאלת הפיצוי.
כלומר, לכאורה, ההלכה נותרה על כנה ולפיה בפיצויים בשל עגמת נפש, בשל הפרת חובת השימוע (במקרים בהם הפיטורין היו מוצדקים), יש להגביל את הפיצוי, וזאת ללא זיקה למספר משכורות וללא קשר לגובה השכר.