מכל מקום, משפט העבודה מעניק פיצוי בגין הפרת חובת השימוע גם במקרה של פיטורין מוצדקים, בגין פיצוי שאינו ממוני.
7.3 זכות השימוע כזכות חוקתית
א. סקירה כללית
זכות השימוע הוכרה, תחילה, כזכות מנהלית. עם חקיקת חוקי היסוד ופיתוח הפרשנות החוקתית, ראו בזכות השימוע זכות חוקתית הנגזרת בראש ובראשונה מזכות האדם לכבוד, אחרים ראו בה חלק מהזכות לקניין או לחופש העיסוק.
ברק-ארז, זכות הטיעון עומדת על הצורך בבחינה מחדש של זכויות שפותחו במשפט המנהלי, בהתחשב בשינויים החוקתיים שחלו במשפט הציבורי (בעמ' 821):
--- סוף עמוד 191 ---
"באופן מסורתי, זכות הטיעון היא חלק מן המשפט המנהלי שהתפתח בהלכה הפסוקה, ובשל חשיבותה הרבה היה לה מקום גם כאחת מזכויות-היסוד הבלתי-כתובות. כיום הדיון בזכות הטיעון (כמו בעקרונות אחרים מתחום המשפט הציבורי) חייב לעבור הערכה מחדש, בהתחשב בשינויים החוקתיים שחלו במשפט הישראלי עם חקיקתם של חוקי-היסוד בנושא זכויות האדם. מבחינה פורמלית, כללי הצדק הטבעי, ובכלל זה זכות הטיעון, לא זכו בהכרה חוקתית מפורשת בחוקי-היסוד. עם זאת, נקבע בפסיקה כי הזכות לכבוד כוללת בתוכה את הזכות להליך הוגן בהליכים שיפוטיים. על בסיס זה ניתן להוסיף ולטעון כי הזכות להליך הוגן חייבת להתפרש כחלה לא רק בהליכים המתקיימים בערכאות שיפוטיות, אלא גם בהליך המנהלי."
זמיר, הזכות המנהלית, סבור כי יש להעניק לזכות המנהלית, הכוללת את זכות השימוע, מעמד חוקתי (בעמ' 144):
"אכן, ההגנה על כל אדם מפני פגיעה על ידי רשות מנהלית שלא כדין היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית, עד כדי כך שניתן לטעון כי הזכות המינהלית ראויה למעמד של זכות חוקתית."
ואכן, ניתן למצוא התייחסויות הן בספרות, הן בפסיקה לזכות השימוע כזכות חוקתית. ברק-ארז, זכות הטיעון מביאה שורה של פסקי דין (בעמ' 822, ה"ש 11), בהם הובעה הדעה (אם כי לא הוכרעה), כי ההליך ההוגן המנהלי הוא חלק מזכות האדם לכבוד. באחרים (המופיעים שם, בה"ש 12) נקבע, כי ההגנה החוקתית נגזרת מהזכות שעלולה להיפגע.
הורוביץ, לצאת ידי שימוע, סבורה, כי הזכות לשימוע נגזרת מזכותו הבסיסית של הפרט להגן על עצמו. לטענתה, הזכות להגנה עצמית חורגת מהמשפט הפלילי, ומביאה לתמיכה את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל, בספרו על החירות, לפיהם ההגנה העצמית היא המטרה היחידה לשמה רשאים בני אדם להתערב ולהפריע לחירות הפעולה של אחר. כמו כן, היא מפנה לעניין ברמן, שם נאמר, כי אל לה לרשות לפגוע בפרט ללא שימוע. לטענתה, הפסיקה החילה את זכות השימוע במקרה של פגיעה. מכאן, נגזרת זכותו של האדם להתגונן מפני פגיעה זו באמצעות שימוע.