היינו, הפסיקה הכירה בראש נזק בגין פגיעה בזכות חוקתית, במסגרת עוולת הרשלנות.
בע"א 11/7731 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משה אביטן (2013, להלן: עניין צוריאל), נדונה השאלה האם ניתן לפסוק פיצוי במסגרת דיני החוזים בגין פגיעה באוטונומיה. אמנם, נושא זה לא נדרש להכרעה, אך הובעו דעות שונות ע"י כב' השופטת ד' ברק-ארז מזה, וכב' השופט י' עמית מזה. כב' השופט י' עמית ציין, בפסקה 20 לפסק דינו:
"כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי יש טעם להעביר ראש נזק מיוחד זה בדיני הנזיקין, אל דיני החוזים. בכל טעות או הטעייה חוזית יש פגיעה באוטונומיה, מאחר שבעקבות ההטעיה נשללה "ההסכמה מדעת" של המתקשר, שאילו ידע את העובדות לאשורן, לא היה מסכים להתקשר בהסכם. אין צורך להידרש בדיני החוזים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, נוכח הקשת הרחבה של תרופות ופיצויים שניתן להעניק למי שנפגע עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או עקב התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב בקיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. במסגרת סעדים אלה ניתן לפסוק ממילא פיצוי גם בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק התרופות."
ומנגד קבעה כב' השופטת ד' ברק ארז בפסקה 4 לפסק דינה:
--- סוף עמוד 195 ---
"אין לשלול על הסף את האפשרות של פסיקת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה גם בתחום דיני החוזים, במקרים המתאימים, באופן זהיר ומדוד. כמובן, בתחום זה הזכות לאוטונומיה אמורה לשמש "מגן" מפני הסכמה שבה האדם אינו חפץ, ולא בסיס לדרישה שייכרת עם האדם החוזה שבו הוא מעוניין (בהעדר צד אחר המעוניין בכך, ובכפוף למצבים שבהם קמה חובה על-פי דין להתקשר, למשל מכוח האיסור להפלות). אכן, כפי שמציין חברי, דיני החוזים מבוססים – לפחות מבחינת הגדרת מושכלות היסוד שלהם – על האוטונומיה של הרצון הפרטי, והם כוללים מערך שלם של סעדים, שתכליתם להגן על אוטונומיה זו. כך, ההכרה בזכות לבטל חוזה מחמת פגם בכריתתו מיועדת להגן על צדדים לחוזה מפני פגיעה באוטונומיה שלהם בשלב ההתקשרות. בדומה לכך, דיני התרופות החוזיים מיועדים אף הם, בין היתר, להגן על אוטונומיית הרצון של המתקשר. על כן, אף אני שותפה לדעה כי יש להיזהר מהכרה בתביעות אשר ינסו לעקוף את דיני התרופות החוזיים על-ידי שימוש ב"סעיף סל" של פגיעה באוטונומיה. אולם, מכאן ועד לשלילה כללית של האפשרות לפסיקת פיצויים גם בגין פגיעה באוטונומיה בדיני החוזים הדרך ארוכה..... "אף בעניין דעקה עצמו התייחס השופט ת' אור במפורש לכך שמתן טיפול לחולה ללא קבלת הסכמתו המודעת היא הפרה של זכות חוזית, שעשויה לזכות אותו בתרופה מכוח סעיף 13 לחוק התרופות. השופט אור ציין כי תרופה זו מזכה בפיצוי על נזקים ה"דומים במהותם לנזקים הנגרמים לחולה בגין הפגיעה באוטונומיה" (שם, בעמ' 580)). עניין תנובה, שנזכר אף הוא לעיל, מדגים תביעה בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת דיני הצרכנות, המצויים גם הם ב"תפר" של דיני החוזים ודיני הנזיקין."