מדברים אלו גם עולה, כי רוזנברג היה הדומיננטי בקביעת עקרונות קביעת המחירים ללקוחות. גם דברי יובינר בנושא תמכו באותה מסקנה. מכאן, ששתיקתו הנטענת של רוזנברג בפגישה בבית איטונג לא ביטאה אי-הסכמה לתוכן ההמלצה, והוא אף בחר לפעול לפיה לאחר מכן. מודעותו לעבירה הובהרה בעליל, כעולה מכך שגם לאחר הישיבה שבה נכח ושבה התגבשה ההסכמה, הוא מצא לנכון לפעול על פיה. בשלב זה, דהיינו, לאחר שנתגבשה הסכמה, בוודאי שלא היה מדובר ביישום המלצה בלבד. רוזנברג השתתף בישיבה, וגם אם ידע כי יוזמת ההמלצה היתה מודגל, קרוב לוודאי שהבין שלמעשה התגבשה הסכמה סביב ההמלצה מכח עצם ישיבתו והקשבתו באותה ישיבה. מדבריו גם עלה, כי בפועל השתנו אחוזי ההנחה אצל נאשמת 10, וזאת כדבריו "בעקבות ההמלצה בבית איטונג".
יתר-על-כן, הובהר בראיות, כי ב-ח.ג.י.י. מי שקבע את מדיניות המחירים היה רוזנברג, ואילו יובינר – שאליו ביקש רוזנברג להרחיק את קביעת המחירים – היה אך מממש מדיניות זו מול הלקוחות בשטח. על יסוד האמור, אני סבורה שרוזנברג הוא שהיה האחראי ב-ח.ג.י.י. על אימוץ ההסדר הכובל ויישומו ויש לייחס לו ול-ח.ג.י.י. שיווק את העבירה, כנטען על-ידי המאשימה.
לגבי נאשם 13 – מרדכי חודרלנד, המצב שונה. הובהר כי הוא לא היה מנכ"ל ח.ג.י.י. שיווק, אלא יו"ר הדירקטוריון ב-ח.ג.י.י. שיווק, וזאת במקביל לתפקיד ניהולי שהיה לו בחברה אחרת, סופר קרמיק. הוא השתתף בפגישה אחת בבית איטונג, בהחליפו את מר רוזנברג, ומכלל הראיות, לרבות עדותו, עולה כי לא היתה זו הישיבה בה הוצגה המלצת המחיר. אכן, משתתפים שונים זכרו כי חודרלנד השתתף בישיבות, אבל לא הובהר כי מדובר ביותר מישיבה אחת, וכי היתה זו
--- סוף עמוד 117 ---
דווקא ישיבת ההמלצה. גם אין ראיה אחרת הקושרת בינו לבין הידיעה על ההסדר. לכן, איני רואה מקום להרשיעו כצד להסדר.
אשר לאחריות הנגזרת של חודרלנד, על-פי סעיף 48, מקובלת עלי הטענה, כי דירקטור או יו"ר הדירקטוריון אינו "מנהל". ב"כ נאשם 13, עו"ד ר' בכר, הטעים, כי על פי סעיף 92 לחוק החברות, תפקיד הדירקטוריון להתוות את מדיניות החברה ולפקח על ביצוע תפקידי המנהל הכללי. אין זה ניהול החברה, ובוודאי שלא הניהול היומיומי. יתר על כן, על פי סעיף 95 לחוק החברות, חל איסור על יו"ר הדירקטוריון לכהן כמנהל הכללי של החברה. רק באופן חריג (אישור האסיפה הכללית) ניתן להעניק לו סמכויות המנכ"ל.