לעומת זאת, כאשר אחת מהחברות המשווקות רכשה פחות פיטינגים מהמכסה שהוקצתה לה, הוגדל הבונוס שקיבלה באחוז קבוע מסך קניותיה, כאילו רכשה ממודגל פיטינגים בגובה המכסה. בנוסף, זוכתה אותה חברה על-ידי מודגל, בשיעור הרווח שהיה מגיע לידיה לו הייתה מוכרת את אותם קרטוני פיטינגים "חסרים" במחיר המינימום ללקוח אשר נקבע בבית-איטונג.
ממועד החלת ההסדר (החל מספטמבר 94' בקירוב ואילך), הופסק, כאמור, מתן הבונוסים באחוז קבוע, כפי שהיה נהוג עד אז, ושונה אופן חישוב הבונוס הרבעוני למשווקים. בד בבד הוגדל האחוז הקבוע של הנחת המחזור, ב- 3.5%.
- המאשימה טוענת, כי באמצעות ההסדר נוצר מנגנון, שבמסגרתו משווקת שמכרה פחות פיטינגים מהחלק היחסי שנקבע לה, הרוויחה "על חשבון" אותה משווקת שמכרה למעלה מהמסגרת שנקבעה עבורה. לשון אחר, המשווקת שמכרה יותר שילמה "קנס" והבונוס שלה קוזז, ואילו המשווקת שמכרה פחות קיבלה "פרס", מעין השלמה למכירותיה, בגובה אותו חלק יחסי שנקבע לה מתוך סך מכירות הפיטינגים.
אין מחלוקת, כי מודגל, כמי שבידה רוכז כל המידע, היא שערכה את החישובים וביצעה את ההתחשבנות מול החברות המשווקות. אחת לרבעון הקריא בן הרצל בבית-
--- סוף עמוד 130 ---
איטונג את אחוזי הביצוע של המשווקים ושל סך כל מכירות הפיטינגים (הודעה מיום 19.2.97, עמ' 10 ש' 1-8; הודעה מיום 26.1.99, עמ' 4 - עמ' 5). בפגישות ניתנו גם תחזיות לגבי השאלה האם מודגל צופה שהרבעון הבא יהיה חזק או חלש (פר' 3.5.04, עמ' 3404).
גם למודגל עצמה נקבעה מסגרת, על-פי מכירותיה בעבר ללקוחות, מעבר לשבעת המשווקים משתתפי פורום בית-איטונג. פלס הסביר, כי סיבת הדבר היתה העובדה שמודגל מכרה ללקוחות סופיים שונים, ומכירותיה אלה היוו את המסגרת שנקבעה עבורה, כחלק מאותו מנגנון מכסות ובונוסים (פר' 15.1.03).
אין מחלוקת עובדתית בין המאשימה לנאשמים על קיומו של מנגנון הבונוסים המתואר. מנגנון זה תואר לפרטיו ע"י פלס בעדותו, ואילון בן הרצל אישר את קיומו ואת תחילת הפעלתו בשנת 1994. בן הרצל גם הסביר את אופן חישוב הבונוסים, כאשר בכל הנוגע לאופן ביצוע התחשיב - הסברו של בן הרצל זהה למתואר בכתב האישום.
- טענות המאשימה לעניין התמריצים על-פי המנגנון
- המאשימה טוענת ש"הסדר המכסות" המתואר יצר תמריצים שליליים למכירת פיטינגים, והביא למצב בו למשווקים היה כדאי למכור את כמות הפיטינגים המינימאלית הנדרשת כדי להישאר חברים בקרטל, או ב"מועדון" (כפי שכינה סמי לוי ביומנו את קבוצת המשווקים שנפגשו בבית-איטונג) ולא מעבר לכך. לשיטתה, בגין הסדר זה לא היה למשווקים כל אינטרס בהגדלת היקף מכירת פיטינגים של מודגל. המאשימה מטעימה, כי על-פי המנגנון, גם אם משווק מסוים לא מכר אפילו פיטינג אחד לכל אורך הרבעון, היה זכאי לאותו "פיצוי" - השלמת הבונוס והבאתו למצב כאילו מכר פיטינגים בגובה המכסה שנקבעה לו. לכן, המשווקים יכלו, לכאורה, לשקוט על שמריהם, שכן גם אם כלל לא מכרו פיטינגים, היו מקבלים בסופו של הרבעון את הבונוס שהיה מגיע לידיהם לו מכרו פיטינגים בכמות השווה למכסה שנקבעה לכל אחד מהם.
לשיטת המאשימה, מערך התמריצים שיצר אופן החישוב האמור, ביטל למעשה את התחרות במכירת פיטינגים בין המשווקים לבין עצמם, והאינטרס למכור פיטינגים בכמות מסוימת נבע אך ורק משתי סיבות עיקריות: