אני מסכימה עם חברי השופט א' רובינשטיין כי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד, אך לטעמי ניתן להותיר לעת מצוא את השאלה העקרונית הנוגעת לניכוין של הוצאות בלתי חוקיות (אליה התייחס בית משפט קמא כלשונו הוא "על קצה המזלג" בלבד ולמעלה מן הצורך), שכן לשם דחיית הערעורים די אם נאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא במישור העובדתי.
בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי יש לקבל באופן חלקי את ערעור מס ההכנסה שהגישה המערערת ולהכיר בעמלות ששילמה לארבעה סוכנים אשר פעלו עבורה ברוסיה במהלך שנות המס 1996-1992, כהוצאה המותרת בניכוי. בית המשפט הדגיש כבר בפתח פסק הדין כי הערעור שהונח בפניו "נסוב בעיקרו סביב שאלות של עובדה ואמון" והדיון בשאלות אלה הוא אכן הציר המרכזי של פסק הדין. בית המשפט ציין כי נקודת המוצא בהקשר זה הינה ההלכה המושרשת היטב לפיה נטל ההוכחה לעניין התרת הוצאות בניכוי מוטל על הנישום וכי עליו להציג ראיות ממשיות ותיעוד מתאים לביסוס טענותיו בעניין ההוצאות שהוציא. יחד עם זאת, סבר בית משפט קמא כי בהתקיים נסיבות מיוחדות יוכל הנישום להעמיד בסיס להתרת ההוצאות הנטענות על ידו "על אף העדר תיעוד פורמאלי... ובלבד שבמקום התיעוד שנדרש לאישוש הנטען הובאו ראיות מהימנות אחרות, כמו עדויות בעל פה מפי עדים מהימנים". במקרה דנן טענה המערערת כי פעילותה במדינות חבר העמים בוצעה בעיקרה באמצעות שבעה סוכנים אך לא היה בידה תיעוד פורמאלי לביסוס ההוצאות אותן הוציאה כנטען בשנות המס הרלוונטיות כעמלות לסוכנים וכתשלומים נוספים ל"קידום שיווק" ו"תיווך". בסופו של יום עלה בידי המערערת, לאחר
--- סוף עמוד 41 ---
מאמץ לא מבוטל יש לומר, להעיד ארבעה סוכנים מתוך אלה שפעלו עבורה באותן שנים ובית משפט קמא נכון היה להכיר בכך שמדובר בנסיבות מיוחדות בשל המצב הייחודי ששרר במדינות חבר העמים עם פרוץ הפרסטרויקה ועל כן מוכן היה לבחון ולהסתמך בשאלת ההוצאות על עדותם של הסוכנים שהעידו בפניו (קוזניצובה, גרבוז, לוצקי ופרידמן וכן את עדות ביתה של קוזניצובה הגב' דבינסקי), אף בהעדר תיעוד פורמאלי לגבי העסקאות הרלוונטיות. בית המשפט בחן וניתח בהרחבה עדויות אלה ומצא אותן מהימנות ומשכנעות ומשכך ביסס עליהן את מסקנתו לפיה יש להתיר ניכוי חלקי של ההוצאות שהמערערת טענה להן, בגובה העמלות ששילמה לאותם סוכנים על פי עדותם (קוזניצובה - 48,000 $, גרבוז - 10,000 $, פרידמן - 30,000 $ ולוצקי - 135,000 $). אשר ליתר ההוצאות שלהן טענה המערערת ובהן תשלומים אותם הגדירה כתשלומים "מתחת לשולחן", סבר בית המשפט כי אלה לא הוכחו בראיות של ממש וכי די בכך על מנת לדחות את טענות המערערת בכל הנוגע אליהן. וכלשון בית המשפט: