השער ולמנוע גישה אל המרחב המשמש לפעילות העבריינית. בדומה, גם האינטרנט הוא מרחב: מרחב ממוחשב (יש מי שהשתמשו בביטוי "מרחב ציבורי גלובלי". ראו: Jurgen Habermas, The Sturcutural Transformation of the Public Sphere (Thomas Burger & Frederick Lawrence translations (1989)); טל סמואל-עזרן "מרחב ציבורי גלובלי באינטרנט: פוטנציאל ומגבלות" רשת משפטית: משפט וטכנולוגיית מדע 433, 4344 (ניבה אלקין-קורן ומיכאל בירנהק עורכים, התשע"א)). הכניסה אל המרחב הממוחשב נעשית גם היא דרך שער. השער הוא ספּק הגישה ומפעיל אתר האינטרנט. הכניסה אמנם איננה כניסה פיזית, ובפועל מדובר בתקשורת בין מחשבים, אך אין לכך נפקות, מכיוון שלא ההגדרה הטכנולוגית היא המכריעה את הכף בשאלה הפרשנית.
- המשפט העברי ישׂכּילנו: התורה ניתנה במעמד הר סיני, בעולם קדוּם. הטכנולוגיה המודרנית ועידן האינטרנט לא היו אז אפילו בגדר חלום. ברם, התורה מבקשת להתאים עצמה למציאות ימי ההווה והעתיד באמצעות פרשנות, שאם לא כן תהיה לאות מתה במקום לתורת חיים. הפרשנות מבקשת לדבוק בלשון, על מנת לקיים את דברי הא-ל ולא לסטות מהם כלל. דווקא מתוך מגמה זו, לא ראו חז"ל כל קושי בפירוש מונחים כגון שור או חמור או גמל, אשר שימשו למלאכה ולתעבורה בימים ההם, באופן שיותאמו למציאות של כלי רכב ומטוסים. זהו צורך השעה, שאם לא כן ההלכה לא תהיה רלוונטית, והחוק יאבד את ערכו הממשי. יפים לענייננו דבריו של הרב א' ליכטנשטיין, ולאורם מן הראוי לילך:
"במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים או אפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב על-פי הקריטריונים של הרמב"ן או של הר"י. הנזקים יכולים להיות יותר מופשטים ותהליך הנזק יותר עקיף מהרף המינימאלי הנדרש לחייב מדין גרמי – ואף על-פי כן, התוצאה חמורה למדי.
יוכל גנב למדן ומבריק לתכנן ולבצע שוד מושלם, בעזרת מערכת כלי פריצה של גרמא, מבלי להסתבך, לדוגלים בשיטה זו, בנזק ישיר או גרמי. הנתמיד בפטור תרחיש כזה על יסוד גרמא בנזיקין?...
הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פירצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד, להרים
--- סוף עמוד 22 ---
קרנה של תורה" (שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין: דינא דגרמי, 200 (תש"ס); ראו גם את דברי השופט נ' הנדל בפיסקה 6 לעניין פלוני).
- עד כאן על הלשון ועל התכלית. מכאן לקשיים אשר עליהם עמד בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו נשוא ערעור זה ביישום החוק על המרחב הוירטואלי, וגם אלה הובילוהו למסקנה כי למחוקק פתרונים – לא לבית המשפט – וכי מן הראוי להמתין להסדר חקיקתי.
- קושי עיקרי הוא זה שהגבלת הגישה לאתרי ההימורים באינטרנט נעשית על-פי הצווים הנדונים באמצעות צד שלישי, הוא ספּק הגישה. לשיטת בית המשפט לעניינים מינהליים – בהתבסס על טענת איגוד האינטרנט הישראלי – החוק מקנה סמכות לסגור מקום, אך אינו מקנה סמכות להורות לצד ג' למנוע גישה לאתר אינטרנט. זו טענה כבדת משקל. אחריותם המשפטית של ספקי הגישה לאינטרנט מעוררת שאלות בתחומי משפט שונים. כך למשל נפסק בעניין מור כי הספּק אינו חייב לחשוף את זהותם של 'טוקבקיסטים' אנונימיים, תוך קריאה למחוקק להסדיר סוגיה זו. בדומה נפסק בעניין פלוני כי לא ניתן לחייב את הספק לגלות את פרטי בעל האתר המפר זכויות יוצרים לשם הגשת תביעה בגין ההפרה. גם פסיקה זו לוּותה בקריאה למחוקק להסדיר את הסוגיה. יחד עם זאת נפסק כי אם העניין לא יבוא על תיקונו בחקיקה, יצטרך בית המשפט ליתן מענה פסיקתי, והוצגו דוקטרינות משפטיות אשר מאפשרות להשלים את החסר. ענייננו-שלנו שונה. כאן לא ניתן לומר כי אין סעיף בחוק אשר מקנה סמכות. אין צורך בהסדרה ראשונית של הסוגיה. פרשנות הסעיף מובילה למסקנה כדלעיל, כי הוא אכן חל גם על המרחב הוירטואלי. סוגיות משפטיות הקשורות לספק הגישה עשויות לקבל מענה הולם באופן הפעלת סמכות המשטרה להורות על הגבלת הגישה לאתרי הימורים; לעובדת קיומם של קשיים אין לייחס מעמד מכריע בשאלת עצם קיומה של סמכות.
- דומני כי יש גם הפרזה בתיאור הקשיים המשפטיים שבהגבלת הגישה לאתרי ההימורים באמצעות ספקי הגישה. ראשית, שימוש בצד שלישי לצורך מימוש הליך פלילי, אינו דבר פסול. הדין מכיר בו, למשל במה שנוגע להזמנה להציג חפץ אשר נחוץ לצרכי חקירה או משפט (סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969). שנית, ספקי הגישה נושאים באחריות ציבורית, בשים לב לרישיון שהוענק להם מטעם המדינה, הם גם יושבים על צומת מרכזי (Internet" points of control"), ובנסיבות אלה מוצדקת הפעלת צווי הגבלת הגישה באמצעותם.
--- סוף עמוד 23 ---