בכתובות ה-IP של אתרים אלה. יוער כי לטענת המערערים – מפעילי האתרים האמורים קיבלו אף הם הודעה דומה. לספקיות הגישה לאינטרנט ניתנה שהות בת 48 שעות להציג את טיעוניהן נגד הצווים, וכן ניתנה ארכה לספקיות שביקשו כן. ספקית אחת, המשיבה 2, מימשה את זכותה להתנגד להוצאת הצווים האמורים. במכתב למפקדי המחוזות טענה הספקית כי הוצאת הצווים נעשתה בחוסר סמכות, שכן מפקד המחוז מוסמך להורות על סגירת מקומות פיזיים בלבד; וכי חוק העונשין אינו מקנה למפקד המחוז סמכות להשתמש בספקיות כדי למנוע גישה ממשתמשים בישראל לאתרי הימורים. בחודש אוגוסט 2010 הודיעה המשטרה כי היא דוחה טענות אלו, ובהמשך הוצאו הצווים נושא הערעור.
- חוקיותם של צווים אלה, אם כן, היא שעומדת להכרעתנו בערעור זה. חברי, השופטנ' סולברג, מצא כי קיים ספק באשר לזכות העמידה של איגוד האינטרנט הישראלי בעתירה זו; וכי לא היתה הצדקה להצהיר על בטלות הצווים שהוציא מפקד המחוז מחמת חוסר סמכות, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. לאחר שקראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להצטרף לתוצאה שאליה הגיע. אקדים מסקנה לניתוח: כפי שיפורט להלן, להשקפתי, הוראת סעיף 229(א)(1) איננה מהווה הסמכה מספקת למשטרה לצורך הוצאת הצווים האמורים. אעמוד אפוא בראשית הדברים על שאלת זכות העמידה של איגוד האינטרנט הישראלי. בהמשך, אעמוד על מקור הסמכות הנטען בענייננו – סעיף 229 לחוק העונשין, ואבחן אם הוא אוצר כוח להורות לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתרי ההימורים.
זכות העמידה של עותר ציבורי
- איגוד האינטרנט הישראלי הוא עמותה הפועלת לקידום האינטרנט ולהטמעתו בישראל. האיגוד מבקש לקדם את אינטרס ציבור המשתמשים באינטרנט; הוא אינו מעוניין להגן על אינטרס המיוחד לו, אלא על אינטרס המשותף לו ולכלל הציבור או לחלקים ניכרים ממנו, וככזה – עתירתו היא "עתירה ציבורית". ככלל, בפסיקת בית משפט זה קנתה אחיזה גישה מרחיבה ביחס למעמדו של העותר הציבורי (בג"ץ 5188/09 התאחדות קבלני השיפוצים לשיקום נ' מדינת ישראל, פסקה 7 [פורסם בנבו] (14.3.2011)). הלכה מושרשת עימנו היא כי עתירה ציבורית תוכר מקום שבו "העניין המועלה בעתירה נושא אופי ציבורי, שיש לו נגיעה ישירה לקידומו של שלטון החוק ולהתווית הקווים המבטיחים קיומו הלכה למעשה" (בג"ץ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה
--- סוף עמוד 32 ---