הגנות תום הלב
- הגנות "תום הלב" הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע דומות מבחינת הרציונל העומד בבסיסן להגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק, שעליהן אעמוד בהמשך. המחוקק סבר, שקיימים מצבים שבהם קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, אשר עשויים להצדיק מתן הגנה למפרסם למרות שהפרסום לא היה אמת, אולם מכיוון שהאינטרסים הציבוריים שבעשיית הפרסום במקרים אלה אינם חזקים כמו האינטרסים המוגנים במסגרת סעיף 13, תוצדק החלת ההגנה, על הפגיעה ההכרחית בשמו הטוב של אדם הכרוכה בה, רק אם יתקיים באותו פרסום מרכיב נוסף, והוא שהפרסום נעשה "בתום לב" (שנהר, עמ' 249). מדובר, אם כן, בקשת של נסיבות שבהן תקום לנתבע הגנה אף במחיר פגיעה בשם הטוב של הנפגע, בהתקיים שני התנאים המצטברים: האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק (שנהר, עמ' 250; דנ"א דיין, פסקה 43 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר.
--- סוף עמוד 16 ---
- להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 306 (1977); דנ"א קראוס, בעמ' 17 (השופט ש' לוין) ובעמ' 107 (השופטת ד' דורנר)). על כן, הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון (דנ"א דיין, פסקה 43 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס).
- נטל הוכחת מרכיב "תום הלב" שבסעיף 15 מוטל על המפרסם, כשם שמוטל עליו להוכיח גם את הטענה שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף (שנהר, עמ' 254 ועמ' 258). עם זאת, את מרכיב "תום הלב" יכול המפרסם להוכיח בצורה עקיפה, באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה לעניין קיומו של "תום הלב" ואילו סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה לעניין היעדרו של "תום הלב". שתי חזקות אלה אינן חלוטות, והן ניתנות לסתירה. הנטל להוכיח את הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(א) לחוק מוטל על המפרסם, ואילו הנטל להוכחת הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק מוטל על התובע.
- בענייננו, טענו המשיבים להתקיימותן של שתי הגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. האחת, הקבועה בסעיף 15(2), שלפיה תהא זו הגנה טובה אם היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום "הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". השנייה, הקבועה בסעיף 15(3), שלפיה תהא זו הגנה טובה אם "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". לטעמי, ישנה חפיפה מסוימת בין ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שעניינה, בין היתר, חובה חוקית לעשיית פרסום, ובין הפרסום המותר לפי סעיף 13(9) לחוק שעניינו, בין היתר, "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין...", ובו אדון בהמשך. עם זאת, לא אדרש לכך, שכן לטעמי, המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח כי פעלו בתום לב.
- כפי שהבהרתי לעיל, שיחת הטלפון התבססה, כך לשיטת המשיבים, על תלונות טלפוניות שהתקבלו ברשות, ביחס לקרן ולמערער. הפרסום התייחס, כאמור, ל"חשדות" ו"חקירות" (פנימיות של הרשות). אלא שהמשיבים לא השכילו להוכיח כי אכן היו חשדות ברשות, ודאי לא כי התקיימו בדיקות או חקירות בעניין זה, עובר
--- סוף עמוד 17 ---