- כאמור, הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, היינו, על המשיבים בענייננו. אם הפרסום כלל אמירה שעניינה חשדות וחקירות (ולוּ פנימיות) בעניינה של הקרן, הרי שעל המשיבים היה להוכיח קיומם של חשדות וחקירות אלה. אלא שלכל היותר מה שהוכח בעדותה של פורוש (הן עדותה הראשית והן חקירתה הנגדית) הוא שהתקבלו פניות טלפוניות שלא זכו לתיעוד כלשהו והבדיקה שביצעה הרשות היא בחינה של הדו"חות הפומביים של הקרן (שממילא היו גלויים בפני עטר עצמו), אשר לימדו על תנודתיות גבוהה של הקרן. לא ניתן למצוא בעדותה כל רמז לבדיקה נוספת שנערכה בעניין התלונות, ובוודאי שלא הוצג תיעוד לכך, על אף שלדברי פורוש לוּ הייתה מתבצעת בדיקה היה נערך תיעוד. יתרה מכך, כחודשיים לאחר מכן, נתנה הרשות עצמה למערער היתר לנהל בעצמו את הקרן, באמצעות נובה סטאר (שלא תחת מטרייתה של סולומון). אם אכן התעוררו ברשות "סימני שאלה" לגבי אופן התנהלותה של הקרן ואף חשדות בעניין עמידתו של המערער בדרישות האתיקה של הוראות חוק הייעוץ, כפי שהעידה פורוש, מדוע אישרה אותה רשות עצמה, תקופה קצרה לאחר מכן, לאותו אדם להיות מנהל קרן - תפקיד בעל חשיבות ורגישות רבה המצריך בדיקות רקע ושאלונים. המסקנה הנלמדת מכך היא, שלא היו באותה עת ברשות "סימני אזהרה" כלשהם ביחס למולקנדוב.
לטעמי, המסקנה הנלמדת מהאמור לעיל היא, שמעדותה של פורוש לא ניתן ללמוד על קיומם של "חשדות" שהיו ברשות ביחס לקרן "רעם 90" בעת קיומה של שיחת הטלפון (להבדיל מתלונות טלפוניות, אשר אין לגבי תוכנן כל תיעוד). אין זו אלא, שככל הנראה, תלונות אלה לא הצדיקו, באותה עת, עריכת בירור וחקירה בעניין, אחרת - אפילו לשיטתה של פורוש - היה אמור להימצא על כך תיעוד. מכאן, שמעדות
--- סוף עמוד 15 ---
זו לא ניתן ללמוד על קיומם של "חשדות" ובוודאי לא על קיומן של "חקירות" (ולוּ פנימיות) של הרשות בעניינו של המערער בעת הפרסום.
- בדיון שהתקיים לפנינו ביום 20.3.2014 התבקש בא-כוח המשיבים להפנות למוצגים ספציפיים אשר לטענתו מבססים את הקביעה בדבר אמת בפרסום. לאחר דין ודברים, הפנה בא-כוח המשיבים למוצגים 21, 27 ו-28 למוצגי המשיבים. אלא שגם מוצגים אלה אינם מבססים קיומם של "חשדות" או ביצוען של "חקירות" ברשות באותה תקופה שבה בוצעה שיחת הטלפון.
- מסקנתי היא, כי לא עלה בידי המשיבים להרים את הנטל להוכיח שהדברים שנאמרו על ידי פורוש במסגרת שיחת הטלפון (ה"פרסום") היו "אמת", ומכאן שלא התמלא התנאי הראשון להתקיימות ההגנה של "אמת הפרסום". בנסיבות אלה, איני נדרש לבחינת התנאי השני לתחולת הגנת "אמת הפרסום" - קיומו של עניין ציבורי בפרסום. טענת ההגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נדחית אפוא.