לקיומה של שיחת הטלפון. גם אם אקבל את טענת המשיבים, כי שיחת הטלפון נועדה ליידע את עטר ש"יפקח עיניים", ותו לאו, הרי שלטעמי, על מנת להוכיח קיומו של תום לב, היה על המשיבים להראות כי נקטו אמצעים סבירים להיווכח מראש כי אכן יש מקום להזהיר את עטר מפני פעולות לא תקינות מצד המערער, אזהרה שיש לה השלכות על שמו הטוב של המערער. בדיקת הדו"חות הגלויים של הקרן לטעמי אינה עולה כדי אמצעים סבירים. המשיבים לא הוכיחו כי נקטו אמצעים נוספים עובר לשיחת הטלפון. לטעמי, די בכך כדי לקבוע שהמשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את תום לבם.
משכך, אף לא מצאתי לנכון להידרש ליתר הנסיבות הקבועות בסעיפים 15(2)ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע.
כעת אעבור לדון בהגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק.
סעיף 13(9) – פרסום על פי היתר או הוראה של רשות מוסמכת או מכוח חובה על פי דין
- סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע מהם "פרסומים מותרים". בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבותסעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות" [שנהר, עמ' 191; ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801 (1988); דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (7.4.2003); ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, [פורסם בנבו] פסקאות 17-16 (30.4.2015)]. נטל ההוכחה של הנסיבות המקימות את ההגנות שבסעיף 13 לחוק מוטל על המפרסם (שנהר, עמ' 213).
- לענייננו, סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
--- סוף עמוד 18 ---
בית המשפט המחוזי קבע, כי הגנה זו אכן קמה למשיבים. זאת, מכיוון שהרשות היא גוף סטטוטורי, שתפקידו העיקרי הוא לפקח על הגורמים הפועלים בשוק ההון, ובכלל זה על קרנות נאמנות. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, פורוש הייתה מוסמכת, כמפקחת על עמידת הקרן בתנאי החוק, לפנות אל מנהל הקרן, משעה שהתעורר ברשות חשש כי מנהל הקרן אינו עומד בחובותיו, ולדרוש ממנו להדק את הפיקוח על פעילות הקרן ועל פעילותו של המערער. אבחן סוגיה זו להלן.