- על אף שחוק איסור לשון הרע הוא חוק ותיק, בן למעלה מחמישים שנה, סעיף 13(9) לחוק הוא בבחינת דרך לא סלולה; כמעט שאין בו דיון בפסיקה, ובפרט בפסיקתו של בית משפט זה.
- מלשון הסעיף עולה שההגנה שניתנת בו עוסקת בשלושה תרחישים:
(1) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; או
(2) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או
(3) פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין(בלשון הסעיף: "היתר של רשות כאמור").
- כפי שכבר ציינתי לעיל, מכיוון שסעיף זה מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, אף אם הדברים שנאמרו הם שקריים (להבדיל מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק) ואף אם נאמרו בזדון (להבדיל מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק), הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מחייב פרשנות דווקנית לסעיף [ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986) (להלן: עניין ננס)].
- תכליתו של סעיף 13 הוסברה כהענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (עניין ננס, עמ' 215). ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת
--- סוף עמוד 19 ---
סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן [ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך[פורסם בנבו] (14.9.2014), פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת ל' גליקסמן (להלן: עניין רוזנברג)]. החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת).
- ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511 (2009) (להלן: עניין חיר) נדון תת-סעיף אחר של סעיף 13 לחוק, הוא סעיף 13(5), שמעניק חסינות מפני תביעה פלילית או אזרחית בגין דברים שנאמרו במהלך הליך שיפוטי או בכתבי בי-דין. באותו מקרה, היה מדובר בעורכי דין שייצגו צדדים ניצים בהליכים משפטיים. אחד מעורכי הדין הגיש תביעה נגד עורך הדין שכנגד בעילה של לשון הרע, בגין דברים שהטיח בו האחרון במהלך דיון בבית הדין האזורי לעבודה וכן בכתב הגנה שהוגש בהליך משפטי בין הצדדים. המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין גרס, כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע "הגנות מוחלטות", שאינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. "נפקות הדבר היא, שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלוונטי" (שם, עמ' 520).