השופט ריבלין עמד על הרציונל העומד ביסוד סעיף 13 לחוק, אשר "נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף קטן (5)בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן" (שם, עמ' 521-520). השופט ריבלין דחה את הגישה לפיה יש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום (שם, עמ' 523):
"ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב) – ככל הנראה, מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם."
לשיטתו של השופט ריבלין, משעה שאין מחלוקת שההתבטאויות נעשו על ידי עורך דין תוך כדי הליך משפטי, הרי שמדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק. אנוכי הצטרפתי בעניין חיר לדעתו של השופט ריבלין, באשר סברתי כי "החסינות
--- סוף עמוד 20 ---
המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13(5) לחוק... היא חסינות מוחלטת" וכי אין לקבוע להגנה זו סייגים או חריגים כלשהם (שם, עמ' 526).
לעומת זאת, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי יש צורך להציג סייג תוכני, ולו גם מצומצם ביותר, לסעיף 13(5) לחוק. היינו, לדעתו, יש לפרש אתסעיף 13(5) לחוק כמקנה היתר רחב אך לא היתר מוחלט. כך, התבטאות אשר מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה רשעות או זדון, לא תחסה בצלו של ההיתר [ראו גם: אייל כתבן ובועז שנור "בין תרבות הדיון ובין השם הטוב של האדם - בעקבות רע"א 1104/07 חיר נ' גיל" המשפט טו(1) 71 (תש"ע)].
- לטעמי הדברים שקבעה דעת הרוב בעניין חיר יפים גם לעניינו של סעיף 13(9)לחוק איסור לשון הרע. היינו, המחוקק קבע הגנה מוחלטת, אשר תחול ללא סייג בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף. משעה שהפרסום נאמר בנסיבות הקבועות בסעיף המשנה הרלוונטי, הרי שאין מקום לבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת שהיא חיצונית ללשון הסעיף. כמובן, על מנת שתחול ההגנה המוחלטת, יש לבחון באופן דווקני ומוקפד את התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף הרלוונטי. לפיכך, לענייננו, לא די בכך שהפרסום נעשה מכוח הוראה של הנחייה של רשות מוסמכת, אלא נדרש להראות כי מדובר בהפעלת סמכות "כדין" של רשות מוסמכת. (עניין רוזנברג, פסקה 20 לחוות דעתו של השופטת ל' גליקסמן).
- בעניין רוזנברג נדונה תביעה של מורה אשר במסגרת פיטוריו על ידי משרד החינוך כתבה המפקחת דברים חמורים בעניינו, ובהליך קודם שהתנהל קבע בית הדין האזורי לעבודה כי פיטוריו היו שלא כדין. בתביעה שעניינה לשון הרע, שאף היא התנהלה בבית הדין לעבודה עלתה השאלה האם דברי המפקחת חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9)לחוק איסור לשון הרע. שלושת שופטי בית הדין הארצי לעבודה נחלקו בדעותיהם. השופטע' רבינוביץ סבר כי יש להחריג מתחולתו של סעיף 13(9) לחוק מקרים קיצוניים וחריגים, כגון המקרה המדובר, היינו, הסעיף אינו מעניק הגנה מוחלטת. דעה זו מסתמכת על דעת המיעוט של השופט א' רובינשטיין בעניין חיר; השופטת ל' גליקסמן סברה, כי משעה שהרשות הייתה מוסמכת כדין להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך, הרי שמדובר בחסינות מוחלטת, ואין זה משנה כלל שנאמרו דברים חמורים, שערורייתיים ובלתי נכונים. הדעה השלישית בפסק הדין, של הנשיא י' פליטמן, גרסה כי כלל אין מדובר בנסיבות מיוחדות וחריגות, וכי אין הצדקה לסטות מתלם הפסיקה לפיו סעיף 13(9) לחוק מקנה הגנה מוחלטת מפני תביעה
--- סוף עמוד 21 ---