"הלכה מושרשת היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות, ובפרט כאשר אלו נקבעו על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ואף במקרים בהם נקבעו הממצאים העובדתיים על סמך הכרעה בין חוות דעת מומחים [ראו למשל: ע"א 1535/09הספר נ' פרופ' יגל ואח' [פורסם בנבו] (22.10.2010), פסקה 24 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם]."
- הנה כי כן, אציע לחברותיי לדחות את הערעור בע"א 844/12, ולבטל את החיוב הכספי שנקבע בפסק הדין המשלים. כן אציע לחברותיי לחייב את המערער בשכר טרחת המשיבים, על הצד הנמוך, בסך של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מצטרפת בהסכמה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר ולפיה דין הערעור להידחות בשל החסינות המוחלטת הנתונה למשיבים מכוח סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). בהינתן מסקנה זו, ובניגוד לחברי, איני רואה צורך להידרש לשאלה האם קמות למשיבים הגנות על פי סעיפים 14 או15 לחוק.
- חוק איסור לשון הרע קובע בפרק ג' שורה של "פרסומים מותרים" על-פיו וכן הגנות לפרסומים אחרים. הפרסומים המותרים מנויים בסעיף 13 לחוק ובו מוקנית
--- סוף עמוד 23 ---
חסינות מוחלטת לאותם פרסומים מפני תביעה בעילה של לשון הרע (ראו, למשל, ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210 215 (1986) (להלן: עניין ננס); דנ"א 6077/02חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (7.4.2003)). זאת בהבדל מסעיפים 14 ו-15 לחוק המפרטים הגנות הפוטרות את המפרסם, בהתקיים תנאים מסוימים, מאחריות בגין לשון הרע (הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב) (ראו, למשל, דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין, [פורסם בנבו] פסקה 20 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014) (להלן: עניין דיין)).
מודל זה הקבוע בדין הישראלי מבוסס על הדין האנגלי המכיר אף הוא בחסינות מוחלטת (Absolute privilege) לפרסומים מסוימים ובחסינות מסויגת (qualified privilege) המקבלת ביטוי בהגנות שנמנו לעיל (להרחבה ראו: עניין דיין, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן; כן ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 29 (1997) (להלן: שנהר); להבחנה בין "הגנה" ל"חסינות" ראו דפנה אבניאלי דיני חסינות 84-79 (20144)). על מהות החסינות המוחלטת הקבועה בסעיף 13 לחוק ועל תכליתה עמד בית המשפט לערעורים באנגליה עוד בשנת 1928 בציינו: