המערער הוסיף והדגיש כי לא פעל בניגוד להוראות החוק ולא עסק בתיווך מטעם חברה כלשהיא לבין נזקק לשירותי סיעוד.
- שקלנו את טענות הצדדים ומצאנו כי דין טענת כל צד להתקבל בחלקה.
הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות נעשית על פי כללי המשפט המינהלי. וכך נקבע בפרשת נורמה כ"א בע"מ:
"מהיותה של המשיבה רשות שלטונית הפועלת מכוח הסמכויות המוקנות לה בחוק, כפופה היא, כמובן, לכללים החלים על כל רשויות המינהל, ובהם האיסור לחרוג ממסגרת הסמכות המעוגנת בדין, והחובה להפעיל את
--- סוף עמוד 7 ---
שיקול הדעת המוענק לה מכוח החוק באופן סביר ומידתי. הביקורת השיפוטית על החלטת המשיבה נערכת בהתאם לכללי המשפט המינהלי. כלל פסוק הוא כי בית הדין לעבודה "לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא עליו לבחון האם ההחלטה מגשימה את התכלית שלשמה ניתנה לרשות הסמכות וכי היא מצויה במתחם הסבירות, הינה מידתית, אינה מונעת משיקולים זרים ועוד" (עב (ארצי) 1/06 נורמה כ"א בע"מ - מדינת ישראל, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, בפס' 10, 7.2.08).
כאמור, סעיף 63א נוקט בהגבלת מתן רישיון לעסוק כלשכה פרטית על בסיס שני מישורים. האחד, קיומה של הרשעה פלילית והשני, נקיטת הליך מינהלי. לכל מישור יש את תנאי ההגבלה שלו כאשר אין חולק שנקיטה במסלול המינהלי גוררת אחריה תקופת הגבלה של עד שלוש שנים ומנגד נקיטה במסלול הפלילי אינה נוקבת בתקופה מוגדרת המנויה בחוק. על רקע זה, טענה המדינה כי ההגבלה הסבירה בהינתן הרשעה פלילית עומדת על חמש שנים. המערער כאמור טוען כי לעמדה זו אין כל בסיס בחוק.
- בבואנו לשקול הגבלת עיסוקו של אדם, ביסוד השיקולים צריכות לעמוד לנגד עינינו הוראות חוק יסוד: חופש-העיסוק המורות כי:
"אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשות בו".
הוראות חוק זה פורשות את אמות המידה הראויות גם מקום שבו פעולה שלטונית כרוכה בפגיעה בזכויות אדם. וכך קבע בית המשפט העליון:
"מאז חקיקת חוקי היסוד, נהוג להשתמש באמות המידה המעוגנות בהם כדי לבחון את סבירות ומידתיות פעולתן של הרשויות השלטוניות כאשר הן פוגעות בזכויות אדם. השימוש בכללי פיסקת ההגבלה לצורך בחינת סבירות ומידתיות הפגיעה השלטונית הוא רחב, ומתפרש על מכלול המישורים של המשפט הציבורי [...]