תמצית טענות הצדדים
- לטענת המערערות, בית הדין לעררים שגה בהחלטתו שלא להעביר את בקשתן לבחינת הוועדה. הן נהלי המשיב והן פסיקת בית המשפט הכירו בטעמים כגון התערות המבקש בחברה הישראלית, תקופת שהות ארוכה בישראל, היעדר קיומם של נכסים בחו"ל והימצאות קרובי משפחה של המבקש בישראל, כטעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים דיון בפני הוועדה. הלכה למעשה, מרכז חייה של המערערת הנו בישראל ולא במדינת מוצאה. המערערת מתגוררת בביתה של מערערת 2, עובדת אצל מספר משפחות בניקיון ברציפות במשך מספר שנים וכל רכושה וחבריה נמצאים בישראל. המשיב עצמו הכיר בטעמים שכאלו כטעמים הומניטאריים בנוהל 5.2.0017 (נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראליים); בנוהל 5.2.0033 (נוהל הטיפול בבקשות למעמד בישראל של הורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי); ובנוהל 5.2.0036 (נוהל מתן מעמד להורים לחיילים). בית הדין גם נתן משקל יתר לכך ששתי בנותיה של המערערת מצויות בגיאורגיה, שעה שהבנות בגירות ומנהלות חיים נפרדים ועצמאיים משלהן ואינן מהוות לה לעזר לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה נפשית. כמו כן, ככלל אין לראות בשהייה שלא כדין בישראל כשלעצמה כטעם לדחיית בקשה להסדרת מעמד, במיוחד כאשר הסיבה לשהותה הארוכה של המערערת בישראל הינה מצבה הנפשי הקשה של מערערת 2.
- מעבר לכך, טענו המערערות כי בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של זכאי שבות" (נוהל מספר 5.2.0027), כפי שחל בשנת 1995, תתאפשר הסדרת מעמדו של נין של יהודי מתחת לגיל 20 המגיע עם משפחתו לישראל. במקרה זה בעת שעלתה משפחת המערערות לישראל בשנת 1995, הייתה המערערת בת 19 בלבד והייתה זכאית לקבלת מעמד בישראל. לו לא היה המשיב דוחה את בקשתה של המערערת בזמנו שלא כדין, הייתה המערערת מקבלת כבר אז מעמד בישראל בהתאם לנוהל האמור. על כן, יש לבחון מחדש את הבקשה להסדרת מעמד, גם אם כיום המערערת אינה עומדת בתנאי הגיל לקבלת מעמד מכוח נוהל זה.
- בנוסף, הן מנהלת הלשכה והן הממונה על דסק מרכז חרגו מסמכותן בהחלטותיהן לדחות את בקשת המערערות. לפי הוראות "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים" (נוהל מספר 5.2.0022) יש לדחות בקשה על הסף רק ברשימה סגורה של מקרים ובתוכם מקרה שהבקשה אינה מעלה טעמים הומניטאריים לקבלתה. אלא שבקביעתן של מנהלת הלשכה והממונה על הדסק, כי הבקשה אינה מעלה טעמים הומניטאריים המצדיקים קבלת מעמד בארץ, הן נכנסו לנעלי הוועדה שלא על פי סמכותן.
- מנגד, כבר בראשית טענותיו של המשיב הוא הדגיש את חוסר ניקיון הכפיים של המערערת שבמשך שנים ארוכות שהתה בישראל שלא כדין ואף לא מילאה אחר החלטת בית הדין אשר הורה על יציאתה מישראל תוך 30 יום מיום מתן פסק דינו שעה שהמערערת רק עתרה למתן סעד זמני לפני בית משפט זה אלא 15 יום לאחר המועד האחרון בו היה עליה לצאת מישראל בהתאם לפסק הדין. לגופו של עניין נטען כי לשר הפנים שיקול דעת רחב לקבוע למי יינתן רישיון ישיבה בישראל והכלל הוא כי אין לתת רישיון לישיבת קבע בישראל לזר וכי הרצון לשהות בצל משפחתה בישראל אינו מהווה טעם מספיק לקבלת רישיון. גם שיקול דעת הוועדה רחב והוא כפוף לנהליה וצריכים להיות שיקולים הומניטאריים כבדי משקל כדי שהוועדה תיעתר לבקשה למתן מעמד על בסיס טעמים הומניטאריים.
- עוד לטענת המשיבים ראש הדסק מהווה "שומר סף" של הוועדה ובסמכותו לדחות בקשה מבלי להעבירה לוועדה. אכן לפי פסיקת בית המשפט די כי יעלה סיכוי מסוים לקבלת הבקשה כדי שהיא תועבר לוועדה, אך במקרה זה שהייתה הארוכה של המערערת בישראל עליה היא משתיתה הלכה למעשה את בקשתה, אינה יכולה להוות כשלעצמה טעם הומניטארי המצדיק את העברת הבקשה לדיון לפני הוועדה. כך יש לדחות את טענת המערערת שהיא נטולת רכוש וזיקה לארץ מוצאה. אדרבה, העובדה שיש למערערת שתי בנות בוגרות בארץ מוצאה מעידה על זיקתה למולדתה ולא לישראל. גם נהיר כי עבודתה בישראל שלא כחוק אינה מהווה טעם כלכלי המזכה אותה במתן מעמד.
- ובאשר לטענת המערערת אודות היותה נינה ליהודי. לנין יהודי אין זכות כניסה לישראל, לא לפי חוק השבות ולא לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק האזרחות") ולכן הוראת החוק הרלוונטית היא סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") המקנה לשר הפנים שיקול דעת רחב אם לתת רישיון לישיבה בישראל אם לאו. בעניין זה קיים נוהל 5.2.0027 (נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי, להלן: "נוהל מעמד לנין") הקובע כי החל משנת 2005 על מגיש הבקשה להיות מתחת לגיל 18 ואילו המערערת אינה ממלאת אחר תנאי זה. ובאשר לטענת המערערת כי הגישה את בקשתה הראשונה לפני שנת 2005 כאשר הנוהל קבע אז כי על המבקש להיות מתחת לגיל 20, תנאי שהיא עמדה בו בשעתו, לא זו בלבד שהמערערת הייתה אז נשואה ואם לשתי בנות וקיימה תא משפחתי משלה - כאשר תכלית הנוהל הינה לאפשר שמירת התא המשפחתי - אלא שהמערערת לא טענה כך מעולם והשתיתה את בקשתה רק על טעמים הומניטאריים.