דיון והכרעה
- נקודת המוצא היא שאין למערערת זכות לקבל מעמד בישראל כנין של יהודי, לא לפי חוק השבות ולא לפי חוק האזרחות. לפיכך אפשרותה לקבל מעמד בישראל מעוגנת בחוק הכניסה לישראל והנהלים שנקבעו ליישום חוק זה (בג"ץ 11678/04 ורסקיין נ' שר הפנים, 8.2.05; עת"מ (מחוזי ת"א) 1161/06 סטרוגי נ' משרד הפנים, 25.5.06). בעניין זה כבר ייאמר כי המערערת אינה יכולה לתמוך את זכאותה בישראל בנוהל מעמד לנין, משתי סיבות. ראשית מפני שהיא השתיתה את טענותיה מאז ומתמיד על טעמים הומניטאריים ולא על כל טעם אחר. ושנית, אף אם הייתה המערערת מתחת לגיל 18 כאשר מערערת 2 עלתה לישראל בשנת 1995, היא הייתה באותה שעה נשואה ואם לשתי בנות תאומות ילידות 1992 ובעלת תא משפחתי עצמאי משלה. נתון זה בעל חשיבות רבה נוכח נוהל מעמד לנין אשר נאמר בו כי למרות שנין של יהודי אינו זכאי למעמד עולה מכוח חוק השבות וחוק האזרחות, אם הנכד של יהודי (הוריו של הנין) מגיעים לישראל "תתאפשר הסדרת מעמדו של הנין על מנת לאפשר את שמירת התא המשפחתי הקיים ערב עלייתם ארצה". מקום בו אפוא, לנין תא משפחתי אחר משלו, נשמטת הקרקע מתחת לתכלית העומדת בבסיס הנוהל.
- ואכן, על פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, כניסה לישראל ושהייה בה של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת אשרה ורישיון ישיבה מתאימים. הסמכות לתת את האשרות ורישיונות הישיבה מסורה לשר הפנים (עע"מ 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים, 2.7.08). שיקול דעת זה של שר הפנים הוא רחב והוא נובע מאופי הסמכות ומריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992); עע"מ 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים, 14.3.17; בג"ץ 10609/07 זועבי נ' משרד הפנים, 17.5.11; בר"ם 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, 18.12.06; בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15 (1994)). במסגרת זו המדיניות המופעלת על ידי שר הפנים לצורך הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל לזרים מתאפיינת בגישה של צמצום והגבלה במתן אשרות ורישיונות לישיבת קבע (בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 139 (2003)). עם זאת, שיקול דעתו של שר הפנים בהפעלת סמכותו לפי החוק נתון לביקורת שיפוטית של בית המשפט ככל רשות מינהלית אחרת (בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא (4) 522 (1997); בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21 (2003); בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, 30.3.2006).
- במסגרת שיקול הדעת המסור לשר הפנים, ולשם בחינת ההיבט ההומניטרי במתן היתרי שהייה בישראל, הוקמה הוועדה. אלא שנקודת המוצא הינה כי לא כל בקשה המונחת על שולחנה של הוועדה צריכה להיות נדונה על ידי הוועדה עצמה, ואין למבקש המעמד זכות קנויה שעניינו יעבור לבחינת הוועדה (עת"מ (מחוזי ב"ש) 361/09 מריצקי נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 21.9.09)). סעיף ה(3)(2) לנוהל הסדרת עבודתה של הוועדה (נוהל 5.2.0022) אף קובע שבקשה תועבר למנהל הלשכה אשר ישקול האם לדחותה ללא העברתה לוועדה, בין היתר במקרה שבדיקת הבקשה מראה בבירור שמדובר בניסיון לקבלת מעמד בישראל ללא עילה של ממש. בהתאם לכך נקבע כי לא די בטענה כי מדובר במקרה הומניטרי, שכן במובן מסוים כל הפניות המופנות אל המשיב בבקשה להביא את עניינם בפני הוועדה הן בעלות נסיבות הומניטריות (וראו: עת"מ (מחוזי י-ם) 60878-05-12 סנטוס נ' משרד הפנים, 6.9.12). עם זאת נקבע כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה, די בכך שהיא תכלול סיכוי מסוים לקבלתה, ולא נדרש להוכיח כי קיים סיכוי סביר לקבלתה (עע"מ 2357/14 אסברוק נ' שר הפנים, 19.3.15; עת"מ (מחוזי י-ם) 58302-03-15 רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים, 3.6.15).
- במקרה זה, טענתה של המערערת הינה למעשה אחת, כי היא תקעה יתד בישראל לצד מערערת 2 הזקוקה לעזרתה וניתקה כל קשר מארץ מוצאה, והעובדה שיש לה שתי בנות בגירות שם בארץ מוצאה אינה כובלת אותה לעברה. אלא שגם אם מבחינה עובדתית המערערת בחרה להתנתק מיוצאי חלציה ולבכר את הקשר עם אמהּ על פני בנותיה, אין טעם זה מהווה טעם המצדיק את העברת עניינה לוועדה. אדרבה בנסיבותיה של המערערת בהן יצירת הקשר ההדוק לדבריה עם ישראל ועם מערערת 2 ומשפחתה הייתה פועל יוצא של שהייתה האסורה בישראל, המסקנה האמורה מקבלת משנה תוקף. וכפי שאמר בית המשפט לא אחת כי: "שהייה ארוכת שנים שלא כדין בישראל מהווה שיקול בעל משקל רב כנגד קבלת בקשה לשהות בארץ מטעמים הומניטאריים" (עע"מ 1692/11 אורלה נ' משרד הפנים, 9.11.11) וכי "בוודאי שאין לומר כי עצם הימצאותו של המערער בארץ זמן רב יכול להצדיק מתן מעמד, שמא יצא חוטא נשכר" (עע"מ 10894/08 דג'אן נ' שר הפנים, 29.12.09; עמ"נ 8578-07-15 פלונים נ' משרד הפנים, 10.9.15).
- זאת ועוד, הסיוע שהמערערת טוענת שהיא מעניקה למערערת 2 הזקוקה לה מפאת מצבה הנפשי הקשה, לא זכה לתימוכין ראייתיים כלל. אך גם אם אניח כי מצבה הנפשי של האם אינו שפיר, מצב זה לא הצדיק בשום פנים ואופן את שהייתה של המערערת בישראל במשך מספר שנים שלא כדין. קשה עד מאוד להלום התנהגות מעין זו והיאחזות בה כיום כטעם המצדיק לתת לה מעמד בישראל מפאת טעמים הומניטאריים, אינה יכולה לעמוד. אני סבור אפוא כי סיכויי בקשת המערערת להתקבל לא הצדיקו את העברתה לדיון לפני הוועדה ולכן לא נפלה טעות בידי ראש הדסק או בפסק דינו של בית הדין.