ב. הנתבעות ביחד ולחוד – תישאנה ביתרה בסך של 3,300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.12, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
שי לחג
טענות הצדדים
- התובע טען, כי הנתבעות לא נתנו לו שי לחג – בניגוד לצו ההרחבה הענפי ו"לדין". על כן, עתר לחייבן לשלם לו סך של 1,050 ₪, "עבור 7 שי לחג בתקופת עבודתו.".
- הנתבעות טענו, כי התובע אינו זכאי למאומה, לאור הנימוקים הבאים: (א) התובע אינו זכאי לשי לחג; (ב) מדובר בזכות נלווית שאינה בת פדיון; (ג) לא ברור כיצד כומתה התביעה; (ד) ממילא התובע קיבל שי בעתות חגים.
דיון והכרעה
- התובע לא הוכיח תביעתו.
בסעיף 24(א) לצו ההרחבה הענפי נקבע, כי: "כל עובד קבוע ועונתי קבוע יקבל שי לקראת ראש השנה וחג הפסח, בהתאם לחוזר משותף שייחתם על ידי הצדדים לפני כל חג.".
כפי שטענו הנתבעות, התובע לא פירט את טענותיו, ולא ברור מהו מקור הסכום הנתבע. בגדר האמור לעיל, התובע לא טען ולא הוכיח את שווי השי, כפי שנקבע על ידי הצדדים ליחסים הקיבוציים. כל שטען התובע הוא כי הוא זכאי לתשלום בסך של 1,050 ₪.
די בכך כדי להצדיק דחיית התביעה, וכך אנו מורים. מכיוון שכך, פטורים אנו מדיון ביתר טענות ההגנה.
התביעה להפרשה/פיצוי בשל אי הפרשה ל"קרן השתלמות והמלגות"
טענות הצדדים
- בכתב התביעה נטען כך: "הנתבעות בניגוד לצו ההרחבה ולדין, לא קיימו לזכות התובע קרן השתלמות כמתחייב.". על רקע זה, עתר התובע לחייב את הנתבעות, להעביר רטרואקטיבית לקרן ההשתלמות של התובע סך של 1,721.76 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 172,176.48 ₪ ("כלל שכר התובע לזכאות") * 1% ("חלק המעביד"). לחילופין, טען התובע כי הוא זכאי לסכום הנ"ל, כפיצוי בגין אובדן "גמול ההשתלמות", בשל הפרת הנתבעות את צו ההרחבה.
- הנתבעות הכחישו את זכאות התובע, תוך שטענו כדלקמן: (א) הסעיף (בצו ההרחבה) אינו קובע זכאות אישית של התובע לכספים האמורים. אין מדובר בכספים המופקדים מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לקרנות אישיות, על שמו של התובע ולחשבונו; (ב) אין להיעתר לתביעה, משום שהסעד הנתבע לא היה העברת הכספים לקרן; (ג) ממילא לא ניתן היה לבצע הפרשות עבור התובע.
דיון והכרעה
- בסעיף 38 לצו ההרחבה הענפי נקבע כך: "המעסיק יפריש לקרן הביטוח 1% משכרו היומי הכולל או ממשכורתו הכוללת של העובד לטובת קרן השתלמות ומלגות לפועלים חקלאיים ובניהם בע"מ.".
- התובע לא טרח לעמוד על מהותה של הקרן הנ"ל, וכלל לא ברור אם קרן זו פעילה. כמו-כן, הוא לא הניח כל תשתית בדבר זכותו לכספים המופרשים ולפדיונם.
יפים הדברים שפסק השופט א' איטח, בשבתו בבית הדין האזורי בתל-אביב: