התביעה לדמי כלכלה
טענות הצדדים
- התובע טען, כי הנתבעות לא שילמו לו דמי כלכלה, בניגוד לצו ההרחבה הענפי ו"לדין", ועתר לחייבן לשלם לו סך של 4,368 ₪, "דמי כלכלה לתקופת עבודתו".
- הנתבעות טענו: כי התובע "קיבל את מלוא זכויותיו"; כי הוא קיבל כלכלה בעין במהלך יחסי העבודה; וכי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.
דיון והכרעה
- טענת הנתבעות, לפיה דמי כלכלה הינה זכות נלווית שאינה בת פדיון – דינה להידחות. שכן, כבר נפסק כי מדובר בזכות להחזר הוצאות, הגם שאינה טעונה הוכחת ההוצאה בפועל [ראו: ע"ע 1697-07-12 צלאח רגא אבו צפטט ואח' – ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (20.11.12), בסעיף 30 לפסק הדין]. נפנה, אם כן, לבירור זכאות התובע לגופה.
- בסעיף 37 לצו ההרחבה הענפי נקבע כך: "עובד בשכר יומי ועובד קבוע במשכורת חודשית יקבל דמי כלכלה כאמור בנספח ב'.". בנספח ב' לצו, נקבע, כי עובד חודשי יקבל דמי כלכלה בסך של 100 ₪ (לחודש), ואילו עובד בשכר יומי יקבל דמי כלכלה בשיעור של 4 ₪, לכל יום עבודה בפועל.
- התובע לא פירט את טענותיו ולא הציג תחשיב מתאים. מצד שני, הנתבעות לא חלקו על הסכום הנתבע. בנסיבות אלו, יש לקבוע את זכאותו, על יסוד "הנחות מינימום". בהתאם, אנו קובעים כי בעד תקופת עבודתו היה התובע זכאי לדמי כלכלה בסך של 4,200 ₪ [=42 (חודשים) * 25 (ימים לחודש) * 4 ש"ח (דמי כלכלה ליום), או 100 (דמי כלכלה לחודש) * 42 (חודשים)].
- אין חולק, כי הנתבעות מעולם לא שילמו לתובע דמי כלכלה.
- אשר לטענה לפיה, התובע קיבל כלכלה בעין, במהלך תקופת העבודה -
טענה זו, אין בה כדי לסייע בידי הנתבעות.
ראשית, הן לא טרחו לשכנע, כי את החובה לשלם דמי כלכלה ניתן לקיים באמצעות מתן ארוחה.
שנית, הנתבעות לא הוכיחו כי ניתנה לתובע ארוחה מדי יום – כטענתן בסיכומיהן, ואף עיון בעדות התובע, אינו מסייע לנתבעות במידה הדרושה.[51]
שלישית, אפילו נתעלם משני הנימוקים הקודמים – אין בכך להועיל לנתבעות. שכן, לפי טענתן, בעד הארוחה שסיפקו לו, גבו מן התובע סכום כלשהו - לשיטתן 10 ₪ ליום. על רקע זה, אין בידי בית הדין כלים לקבוע, כי עלות הארוחה לא הושתה במלואה על העובד.
- כללו של דבר: התובע זכאי לדמי כלכלה, בסך של 4,200 ₪. בסכום זה יישאו הנתבעות, בהתאם לחלוקה הבאה:
א. א.מ.י.מ - תישא בסך של 900 ₪ [4,200 ₪ * (9/42)], בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.02.11, ועד למועד התשלום המלא בפועל.