ב. הנתבעות ביחד ולחוד, תישאנה ביתרה בסך של 8,116.89 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/04/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
- אשר לטענת הקיזוז - דינה להידחות, ולו בשל היעדר פירוט. די בכך שנאמר, כי הנתבעות לא הוכיחו, כי על התובע רובץ חיוב להשיב להן אותם בונוסים ששולמו לו, ככל ששולמו לו, או שהוסכם שזה ישולם במקום הפרשות פנסיוניות או אחרות.
- אשר לטענה לפיה התובע יהא זכאי "לשחרור" הפיצוי רק לאחר צאתו את גבולות ישראל – אף דינה להידחות. שכן, הנתבעות לא הבהירו, מקורה של טענה זו. חרף זאת, אין בקביעתנו זו, לגרוע מחובות הנתבעות על פי כל דין.
התביעה למענק שנתי
טענות הצדדים
- התובע טען, כי הנתבעות לא שילמו לו מענק שנתי, כמתחייב בצו ההרחבה הענפי ו"הדין". משכך, עתר לחייבן לשלם לו סך של 4,368 ₪ "עבור המענק השנתי לתקופת עבודתו".
- הנתבעות טענו: כי התובע אינו זכאי לנטען על ידו; כי חישוביו "מופרכים ומוגזמים"; כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עבודה; וכי זכות כאמור קמה רק לעובד קבוע.
דיון והכרעה
- תחילה, ייאמר, כי בניגוד לטענת הנתבעות, ובהתאם להלכה הפסוקה, מענק שנתי אינו זכות נלווית, אלא תוספת שכר, ו"בתור שכזו ההלכות שעניינן פדיון אינן רלבנטיות אליה.".[50] על כן, יש לבחון את זכאות התובע לגופה.
בסעיף 36 לצו ההרחבה, נקבע כי עובדים "קבועים" – חודשיים, ויומיים – וכן עובדים עונתיים חודשיים - יקבלו מענק שנתי, כאמור בנספח ב' לצו. בנספח ב' לצו, נקבע, בין היתר, כי עובד קבוע חודשי יקבל מענק שנתי בשיעור מחצית המשכורת, ואילו עובד יומי, יקבל מענק של 4 ₪, לכל יום עבודה.
בהיעדר טענות הגנה קונקרטיות, ובהיעדר הסתייגויות קונקרטיות מן הסכום הנתבע, אשר נחזה סביר על פניו, לפי כל אחת מן החלופות דלעיל (חודשי/יומי) - אין מנוס מקבלת התביעה לעניין רכיב זה במלואה.
- כללו של דבר: אנו קובעים כי התובע זכאי למענק שנתי בסך של 4,368 ₪.
בהיעדר טענות מפורטות באשר לחלוקת האחריות, אנו קובעים כי מתוך הסכום הנ"ל, תישא א.מ.י.מ לבדה בסך של 364 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.10.11, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
ביתרה בסך 4,004 ₪, תישאנה הנתבעות ביחד ולחוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.04.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.