אולם, נכון לשלב הנוכחי של הדיון אני סבורה כי אין מקום לדחות את בקשת האישור נגד בעלי-השליטה, ואני מקבלת לכן את הבקשה גם כנגדם.
- כפי שציינתי, בא כוחם של בעלי-השליטה העלה בסיכומיו טענה לפיה ההסכם במסגרתו הסכימו בעלי-השליטה להעניק את המענקים לנושאי המשרה הוא חוזה מתנה בטל או ניתן לביטול, לאור העובדה שמדובר בחוזה על תנאי או בחוזה שבעלי-השליטה התקשרו בו עקב טעות.
אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לשנות את מסקנתי שלעיל. ראשית, בעל-השליטה מר עופר לא הגיש תצהיר מטעמו במסגרת בקשת האישור, ולא העיד בבית-המשפט. לכן לא ניתן לקבוע מסמרות ביחס לכוונותיו כאשר הוא העניק לנושאי המשרה את המענקים, ביחס לשאלה האם המענקים היו "חוזה על תנאי" או האם הם ניתנו בנסיבות של טעות שיש בה כדי לזכותו בביטולם.
זאת ועוד - קבלת הטענה היא בעייתית גם משום שהיא תביא למסקנה לפיה בשום מקרה לא ניתן יהיה להורות על השבה כלפי ה"משחד" ששילם מענקים לנושא משרה בנסיבות דומות. זאת משום שטענה לפיה התשלום נועד להגיע לכיסם של נושאי המשרה ולא לכיסה של החברה – תוכל לעלות בכל מקרה דומה. מסקנה כזו – על-פני הדברים – איננה מסקנה שאני סבורה כי ניתן לקבלה.
האם החלטת החברה שלא להגיש תביעה נהנית מכלל שיקול הדעת העסקי?
- המבקשת פנתה ביום 4.2.105 במכתב ליו"ר דירקטוריון החברה ודרשה כי החברה תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תביעה, בהתאם לסעיף 194(ב) לחוק החברות (נספח 13 לבקשת האישור). החברה השיבה למכתב ביום 4.3.2015 (נספח 14 לבקשה), בציינה כי אין מקום להגיש את התביעה. הטעם לסירוב היה משום שהחברה סבורה כי אין לה עילה ואין טעם לכן בהגשת התביעה.
- בתשובתם לבקשת האישור טענו המשיבים כי לאור עובדות אלה יש לדחות את בקשת האישור. זאת משום שהגשת התביעה אינה לטובת החברה ולאור העובדה שהחלטת הדירקטוריון שלא להגיש את התביעה בשם החברה היא החלטה שנהנית מהגנת כלל שיקול-הדעת העסקי.
לגישת המשיבים, בדירקטוריון החברה התקיים דיון מלא, מיודע, בלתי תלוי ובתום-לב בשאלה האם יש להגיש את התביעה שהמבקשת עותרת לאשרה בבקשה דנן. לדירקטוריון לא היה כל ניגוד עניינים. להיפך – אחד מתפקידיו של הדירקטוריון הוא פיקוח על הנהלת החברה. מעבר לכך, החלטה אודות הגשת התביעה לא היתה חושפת את מי מהדירקטורים באופן כלשהו, שכן הם אינם נתבעים פוטנציאליים בהליך דנן.