- לפיכך, ובהתאם לשיקולי המדיניות הצריכים לעניין ולמבחנים השונים לקיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבעת, כפי שאלה נבחנו על ידינו בפסק דין זה בחלון הזמן הרלוונטי לתביעה – החל ממועד כניסתו לתוקף של הסדר הנושים השני בנובמבר 2011 ועד למועד משלוח הודעה הפיטורים בינואר 2013 – אנו קובעים אם כן כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. מכאן, שדין התביעה להידחות במלואה, שכן התובע השתית את טענותיו לזכותו לקבל את רוב רכיבי התביעה – תשלום שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה – על טענתו בדבר קיומם של יחסי עבודה.
למען הסר ספק, איננו מכריעים לכאן או לכאן באשר לטענות התובע כי החברה נותרה חייבת לו שכר דירקטור וכן הוצאות אחזקת רכב ותקשורת, וטענות התובע בהקשר זה שמורות לו והוא רשאי לשוב ולהעלות בערכאה המוסמכת לדון בהן.
טענת הקיזוז בהתאם לתניית גדרון
- משדחינו את טענת התובע שהתקיימו בינו ובין החברה יחסי עבודה, באופן שהוביל לדחיית התביעה כולה, התייתר הצורך שנכריע בטענת הקיזוז שהעלתה החברה, שהתבססה על תניית גדרון שנכללה בהסדר הנושים (להלכת גדרון ראו: דב"ע (ארצי) מו-2 גדרון נ' מדינת ישראל (15.6.87)). עם זאת, מאחר שהצדדים הרחיבו בטענותיהם גם בקשר לכך, אנו מוצאים לנכון להתייחס בקצרה גם לטענה זו.
בהינתן שהתובע היה בעל השליטה בחברה במשך שנים רבות, בהינתן שהינו עד היום בעל מניות ובעל חוב גדול לחברה, ושהוא מכיר בכך שהסדרי הנושים שנחתמו עם החברה ושקיבלו תוקף של פסק דין חלים עליו ומחייבים אותו, ולבסוף בהינתן גם ההיקף המצומצם אם בכלל של ההשקעה שלו בקידום עסקיה של החברה בתקופה הרלוונטית לאחר חתימת הסדר הנושים השני, סביר שגם אם היינו מכירים ביחסי עבודה, היינו מגיעים למסקנה שהעובדה שהתובע בחר לטעון בדיעבד ליחסי עבודה מהווה חוסר תום לב קיצוני המצדיק את קבלת טענת הקיזוז (ראו: עע 110/10 רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח (21.12.08); עע 3575-10-11 עמיר נ' חברת החדשות הישראלית (21.1.15), לסקירה מקיפה של השינויים שחלו בהלכה הפסוקה בקשר לזכות הקיזוז וחובת ההשבה במקרה של הכרה בדיעבד ביחסי עבודה, לרבות בדבר הנסיבות שבהן ייקבע שעצם הגשת תביעה שכזו מהווה חוסר תום לב קיצוני, ראו: דוד לופו ומורן סבוראי "האם אכן 'חובת ההשבה'? על הדין הראוי בעת הכרה ביחסי עובד-מעסיק בדיעבד", ספר סטיב אדלר (2016, בעמ' 543)). על כן, אף אם היינו מגיעים למסקנה אחרת בכל הנוגע לקיום יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה הרלוונטית, סביר שלא הייתה לכך משמעות כספית, בכלל או כמעט בכלל, שכן החברה היתה רשאית לקזז ממה שהיה נפסק שעליה לשלם לתובע את "דמי הניהול" ששילמה לתובע ביתר, על בסיס ההנחה שלא מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים.