אחת עשרה, כפי שכבר הבהרנו "גם אם מועסק מסכים להגדרתו כקבלן עצמאי, מאשר זאת בהסכם, ומנהל תיק עצמאי ברשויות המס תוך הוצאת חשבוניות למזמין השירות – אין בכך כדי לסתור קיום של יחסי עובד מעביד, כאשר אלה מתקיימים לפי אמות המידה המהותיות לבחינת קיומם של יחסי עבודה" (הציטוט מתוך הלכת פרייס, שם). עם זאת, במקרה שלפנינו, יש מקום לדעתנו ליתן משקל גבוה יותר לעובדה, שעליה אין מחלוקת, לפיה התובע הסכים להיות מועסק במתכונת של עצמאי, וכי זו היתה כוונת הצדדים להסכם הנושים השני, שאף הגדירו את הצדדים כך בפני צדדים שלישיים (הרשות לניירות ערך, נושי החברה, מס הכנסה ועוד). במקרה שלפנינו, מלבד השיקולים "הקלאסיים" המוכרים בדיני העבודה, עלינו להביא בחשבון גם את דיני חדלות הפירעון. הסכמתו של התובע להיות מועסק במתכונת של עצמאי ניתנה במסגרת של הסדר נושים. דהיינו, לא מדובר בהסדר שנוסח כלאחר יד בידי מי שאינם משפטנים, אלא בהסדר שגובש לאחר משא ומתן מסודר, בליווי משפטנים, ובסופו של יום גובש ההסדר שגובש, אושר באופן אישי גם על ידי התובע, וקיבל חותמת ואישור של בית המשפט המחוזי. ההסדר כולל בין היתר את ההסכמה הברורה לפיה "דמי הניהול השנתיים משקפים את מלוא התמורה להם זכאים בעלי השליטה הנוכחיים". לכן, ואף שאין בפנינו טענה שההסדר מונע לחלוטין מן התובע לטעון לקיומם של יחסי עבודה, הרי שלדעתנו שיקולי מדיניות מחייבים ליתן משנה תוקף להסכמה זו, שכן הכרה בדיעבד ביחסי עבודה במקרה שכזה תשית על החברה הוצאות משמעותיות נוספות שאינן מעוגנות בהסדר, מה שעשוי להקטין את הסיכוי שהיא תעמוד בהסדר הנושים;
ולבסוף התובע טוען בסיכומיו, החל מסעיף 50 עד 61, כי קיימות שלוש ראיות נוספות אליהן לא התייחסנו עד כה, המצביעות בצורה ברורה על קיומם של יחסי עבודה: הודעת הפיטורים ששלחה אליו החברה ביום 10.1.13 (נספח 4 לתצהירו, שאף דווחה לבורסה, נספח 5) הנוקטת בלשון של "הפסקת עבודה", השימוע שנערך לו "לפנים משורת הדין ומתוך זהירות", והצעת הפרישה (נספח 2), שגם בה נעשה שימוש בלשון המצביעה על יחסי עבודה, כמו למשל האמירה "אינך עובד בחברה בתפקיד שהוגדר לך ובמשרה מלאה". אף שצודק התובע כי כל המסמכים הללו, תומכים במידה מסוימת בטענותיו בדבר קיומם של יחסי עבודה, הרי שממסכת הראיות והעדויות עולה בבירור שבשום נקודה לאחר שנחתמו הסדר הנושים לא הכירה החברה בתובע כעובד שלה, וכל הפעולות שבהן נקטה נעשו על פי ייעוץ משפטי ומתוך חשש – שאכן התממש לבסוף – שהתובע יטען טענת יחסי עבודה, ועל מנת להקטין את נזקי החברה במקרה שיחסים כאלה אכן יוכרו. על כן, איננו סבורים שבמכלול הנסיבות יש בהתנהלותה זו של החברה או של הדירקטורים שלה, ובכלל זה בנסיונות להגיע לפשרה, בהתייעצויות עם עורכי דין הבקיאים בדיני עבודה כמו גם בעריכת שימוע "מתוך זהירות", כדי להטות את הכף בזכות הכרה בתובע כעובד.