בענינן של ההוצאות השוטפות עשויים היו פני-הדברים להיות שונים. שכן, אם נהנתה התובעת משירותים, שעליהם שילמה נתבעת 1, על פניו עליה להשיב לנתבעת זו את תמורתם. דא עקא כי הנתבעת לא הוכיחה בראיות כדין כי היא נשאה בתשלומים הללו. היא לא צירפה לחומר-ראיותיה אסמכתאות לתשלומים, שהיא עצמה שילמה. היא הסתפקה בהצגתן של חשבוניות-מס, שנמענתן היא התובעת, ושערך אותן מאן דהוא בנתבעת, בדבר "הוצאות חשמל, שמירה.." וגו' (נספחים 14-10 לתצהירי-עובדיה). לא די בראיות אלו להוכיח כי עובדיה אכן שילמה את הסכומים הללו וכי הם שולמו בגין השירותים האמורים.
כאמור, בסיכומיה שוב לא באה דרישתה של עובדיה לקזז את שוויון של השקעות, שלפי הטענה השקיעה היא במושכר. בכל זאת אומַר כי לא זו בלבד שהוצאות כאלו אינן חלק ממה, שהוסכם עליו בהסכם לשכירות-מִשנה; אלא שלא הוּכחה הנאתה של התובעת, בתקופת-שהִייתה במושכר, מן ההשקעות הללו. צדק מצוי, עוד, בטענתה כי עיקרן של הוצאות אלו הוא, לכל היותר, שיפור שאלמלא פינויה מן המקרקעין הייתה עובדיה מותירה בידיה וממילא נהנית ממנו בעצמה. אין נהיר לי אפוא מפאת-מה על התובעת לשאת לבדה בהוצאות הללו. יותר מאלה: לתמיכה בראש זה של הטענה הציגה הנתבעת (בנספח השמיני לתצהיריה) חשבונית-מס כללית מאד, בדְבר "חומרים ברזל, בטון ואסכורית", בסכום עגול של מאה אלף ש"ח, בלא שצוין דבר על ייעודם של החומרים הללו ועל קשר שלהם למקרקעין הנדונים ובייחוד למושכר המסוים הזה. עורך-החשבונית, או כל נציג אחר של המנפיקה – "ליבנה קידוחים בע'מ", לא הוזמן להעיד. כך ארע גם בענינה של חשבונית-מס בגין "שֶׁלט" – שהקשר שלו לתובעת לא הוכח (הנספח התשיעי). לאו ראיות הן אלו להוצאות, שעל התובעת לשאת בן. לא מצאתי יסוד משפטי להניח לפתחה את המבוקש.
מן הטעמים האמורים נדחית הטענה לקיזוז, על כל ראשיה.
התוצאה
- התובענה מתקבלת ביחס לכל אחד משלושת הנתבעים. ההודעה לצדדי ג' נדחית. בתוך 30 ימים מיום, שיקבלו הנתבעים לידיהם פסק-דין זה, הם ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך של 227,429 (מאתיים ועשרים ושבעה אלף, ארבע מאות ועשרים ותשעה) ש"ח בגין עילות-התובענה; עוד 9,000 ש"ח להוצאות-המשפט לרבות אגרה; ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסכום כולל של 32,000 ש"ח. את כל הסכומים הללו יש לשערך, בהפרשי-הצמדה ורבית כדין, מיום-הגשתה של התובענה ועד למועד-התשלום בפועל. בקביעת-שיעורן של הוצאות-המשפט התחשבתי בסכום-האגרה אשר היה משתלם בתביעה, שסכומה מתאים לנסיבות ולחומר-הראיות. בקביעתו של שכר-הטרחה התחשבתי, מחד גיסא, במופרזותו של סכום-התביעה וגרעה עמוקות משיעורו של שכר-הטרחה שאלמלא כן היה נפסק. מאידך גיסא נלקחו בחשבון היקפה הניכר של העבודה המשפטית שנדרשה בכל זאת לבאי-כוחה של התובעת; מספרן הרב של הישיבות שהתקיימו והעובדה כי יסודה של התביעה – בהפרתן של אמות-מידה מתחייבות של התנהלות ראויה ושל תום-לב. הנתבעים ישאו באחריות לנזקיה האמורים של התובעת, כאמור יחד ולחוד, ובינם לבין עצמם נחלקת האחריות לשלושה רבעים – נתבעים 1 ו-2 יחד ולחוד; ולרבע – נתבע 3.