קיזוז
- אילו תלו הדברים בי, הייתה תובענה זו נדונה בצוותא-חדא עם זו שבת"א 38460-04-16 ובחלק מהיבטיהן הרי הן כתמונת-מראה זו לזו. בתביעה ההיא, שעודה תלויה ועומדת לפניו של מותב אחר בבית-משפט זה ובקשה לאחדה עם תיק זה נדחתה (כבוד השופטת נועה גרוסמן, 31.5.2016), טענה עובדיה, בייחוד, לזכותה לדמי-שכירות שלא שולמו לידיה ולהחזר-השקעות, שהשקיעה היא-עצמה במושכר. בתובענה שלפנַי הועלו הטענות הללו כטענות-הגנה לקיזוז, מכל סכום שייפסק לחובתה של עובדיה.
ארבעה ראשים הם לטענת-הקיזוז. ראשית עתרה נתבעת 1 לחיובה של התובעת בדמי-שכירות בגין התקופה שמחודש יולי 2010 ועד למחציתו של חודש אוקטובר באותה שנה. שנית נטען לחוב, שקם לתובעת בשל אי-תשלומן של הוצאות-המושכר השוטפות, בין היתר בגין צריכה של מים, חשמל, שירותי-שמירה ותאורה ותשלום לדמי-ארנונה (בסיכומים צומצמה הטענה הזו ל"הוצאות כלליות"). אין חולק כי דמים אלה, על כל ראשיהם, לא שילמה התובעת. בתצהירו הודה מר עזר בפרט כי "התובעת לא שילמה את דמי [ה]שכירות לחודשים יולי-מחצית אוקטובר 2010, שכן הוברר לה כי לנתבעת מס' 1, אין כל זכויות במקרקעין ואין לה לפיכך כל זכות לקבלת כספים אלו" (פִּסקה 58 לתצהיר-עדותו הראשית). שלישית נטען לחובתה של התובעת לפצות את הנתבעת, כמוסכם בסעיף 25 לחוזה, בגין כל יום של איחור בתשלומם של דמי-השכירות. היות, שהוסכם סך של 500 דולרים לכל יום של איחור והיות, שנטען לאיחור בן לא פחות מאלף ומאה ימים, די בראש זה של קיזוז לעשות את סכום-התביעה כולו לעפר-הארץ. רביעית עתרה עובדיה – בכתב-ההגנה, שכן בסיכומיה נזנח הדבר – לקיזוזן של הוצאות, שלטענתה היא הוציאה בהתאמתו של המושכר לצרכי-התובעת. הוצגו חשבוניות.
בטענת-הקיזוז אין כל ממש. אפילו אניח כי פסק-דינו של בית-המשפט בתביעת-הפינוי, שהגישו החברה המאוחדת לתיירות ודן, הוא בן תוקף קונסטיטוטיבי, היינו, כּוֹנֵן את המועד שממנו ואילך שוב אין עובדיה בת-מעמד במקרקעין, הרי שלכל המאוחר איבדה עובדיה את זכותה להשכיר את המקרקעין לתובעת במועד שנקבע לפינוי – 20.2.2010. לכל המאוחר ממועד זה ואילך, ככל שהעמידה עובדיה את המקרקעין לשימושם של אחרים, לא זו בלבד שלא היה זה לפי הסכם-שכירות תקף, שיסוד מוסד בו הוא זכותה כדין במקרקעין; אלא שהייתה זו, לאמתו של דבר, השכרת-מקרקעיו של אחֵר. אמת, אם נדרש המחזיק-במקרקעין לשלם דבר-מה עבור החזקתו, מאותו מועד והלאה לא היה זה מכוחו של ההסכם לשכירות-משנה. ממילא לא היה זה מכוחה של חבות תקפה כלפי עובדיה. כל יסוד משפטי לגבייתם בידי עובדיה של דמי-שכירות לא קם, ובהתאם לא קמה לעובדיה זכות לקזז דמים אלה מחובה לתובעת.