מציאתו של כל אחד מן הנתבעים, במקרה שלפנַי, אחראי בנזיקין; וההבנה הברורה כי כל אחד מהם גרם בהתנהלותו למלואו של הנזק הזה, היינו, אין הנזק ניתן להפרדה לחלקים לפי המעוולים, מוליכות למסקנה כי לפנינו מעוולים-יחד. את אלה רשאית התובעת, כפי שעשתה, לתבוע יחד ולחוד. כך גם יהא חיובם. אולם ביחסים שבינם לבין עצמם, וליתר-דיוק בין נתבעים 1 ו-2 יחד לבין נתבע 3, מידתה של האשמה היא שונה. אומַר, ראשית, כי בינם לבין עצמם נתבעים 1 ו-2 נושאים, להשקפתי, באותה מידה של תרומה לפגיעה בתובעת. הקִרבה הממשית, שבה כבר דובר, בין החברה, נתבעת 1, לבין בעליה ומנהלה, נתבע 2, עושה את השניים שותפים שווים בתרומתם לנזק. בד בבד ברי כי מבין הנתבעים כולם, נושאים נתבעים 1 ו-2 בעיקרה של האשמה המוסרית. ההסכם נקשר עם נתבעת 1. עיקרה של טובת-ההנאה, שהופקה ממנו, היה לנתבעים 1 ו-2. הציפייה להתנהל בתום-לב, להימנע ממצגי-שווא ולגלות את שנדרש לגלות הונחה, ראש וראשונה, לפתחם. הם היו "מונעי-הנזק" הטבעיים.
נתבע 3, מצדו, נושא במידה פחותה של אשם. את שעשה הוא עשה, ראש וראשונה, עבור שולחיו. לא הייתה לו מעורבות אישית בפרשה או תרומה אישית לתוצאותיה העגומות. הוא לא נטל, אישית, חלק בניהולו של המשא והמתן. הוא לא הפר את החוזה, שממילא הוא לא היה צד לו. את שעשה הוא עשה בתפקידו כעורך-דין מייצג. מבלי להתעלם כל עיקר ממה שכבר נכתב, היינו כי בחבישתו של כובע-הייצוג, לעצמה, כרוכה חובה מוסרית; הרי שזו אינה מגעת כדי אשמו של צד להסכם, שנטל חלק במשא ובמתן לקשירתו, הפר את ההסכם והתרשל בהתנהלותו. קביעתי היא כי בינם לבין עצמם יש לייחד לנתבעים 1 ו-2, יחד ולחוד, שלושה רבעים מן האחריות לנזק; ולנתבע 3 – רבע.
ההודעה לצדדי ג'
- חלוקתה של האחריות בין הנתבעים לבין עצמם מקורה, כמפורט, בקביעוֹת לגבי-מידתו של "האשם המוסרי" אשר בהתנהלותו של כל אחד מהם כלפי התובעת. אין המקור בקביעה כי על נתבעים 1 ו-2 לשאת, כלפיו, בתוצאות-חיובו של המודיע. לגופה, לא ראיתי מקום להיעתר להודעה לצדדים השלישיים. אין צורך להכביר מלים, שכן הדברים הרלוונטיים נכתבו לעיל. נתבע 3 נושא באחריות כלפי התובעת מכוח התנהלותו-הוא, ללא קשר להתנהלותם של נתבעים 1 ו-2. אין האחרונים נדרשים לשפות את נתבע 3 בגין חיוב, שמקורו בהתנהגותו-שלו ולא בדברים אשר טבועים בשליחותו בשירותם. קביעתי העובדתית היא כי נתבע 3 ידע-גם-ידע כי לתובעת לא גולה המידע הרלוונטי. אין כל יסוד עובדתי לטענתו כי לקוחותיו, נתבעים 1 ו-2, הטעו אותו לחשוב אחרת. לפיכך, אין יסוד להודעה לצדדי ג' והיא נדחית. בנסיבות אלו ממילא אינני נדרש להעמיק ולדבר בהתנהלות המשונה, שנגלתה לעינַי באולם-הדיונים, ולמראהּ ניתן היה לטעות ולסבור כי הנתבעים כולם מנהלים את הגנתם כמו-במשותף.