פער ממשי בין סכום-התביעה לבין נזק שהוכח
- מי, שמניח לפניו של בית-המשפט תביעה בסכום גבוה במיוחד, וראיות התומכות במעט יותר מעשׂרה אחוזים מן הסכום הזה, בל יופתע אם לסיומו של הבירור תשוב הפרזתו ותתבע הימנו את מחירהּ. הפרזה – כוחה יפה לה, אולי, ביישומה של אסטרטגיה צבאית וכינויה התורתי הוא "הלם ומורא" (Shock and Awe). אין היא הולמת הליכים בבית-המשפט. דומני כי אילו נדרשה בחינה של יישומה המשפטי, בפרשה שלפנַי כבְּרבות אחרות המונחות לפתחו של בית-משפט זה, היו אפילו מנסחיה של דוקטרינה זו – האמריקנים אולמן ווייד (Harlan K. Ullman and James P. Wade) – מתקשים לזהות בה את יסודות הדיוק, הבקיאות, ההבנה והבהירות, אדנים בלעדיהם אַיִּן באותה תפישה לוחמנית.
פסיקתו של בית-המשפט העליון לא נותרה שוות-נפש לפער עמוק בין סכום של זכייה לבין שיעורו של הסכום אשר נתבע לכתחילה. הפרזה בסכומה של התביעה, נקבע, חייבה את הנתבע להעמיד הגנה יקרה מזו, שהיה עליו להעמיד אל מול תביעה בערכה הנכון. בכך יש להתחשב בגריעה מסכום-זכייתו של התובע, בדרך כלל במרכיב-ההוצאות. הגריעה היא יחסית לשיעורה של ההפרזה ונגזרת הימנו. ראו, בייחוד, את פסקי-הדין בע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' לבני, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח, בפסקה העשירית לפסק-הדין (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2000); ע"א (מחוזי תל אביב) 1815/08 עו"ד וינוגרד נ' שלמה רשת מוסכים ושרותי דרך בע"מ, בפסקה השלישית (פורסם במאגרים, 25.10.2009); ע"א (מחוזי תל אביב) 2384/01 פלש נ' צימרינג, בפסקה השמינית (פורסם במאגרים, 29.8.2004) ויואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (שלמה לוין עורך) 545 (1995).
על כך אוסיף עוד היבט, מהותי ודיוני כאחד. תביעה בסכום מופרז מקטינה מאד, להשקפתי, את היכולת ליישב מחלוקת בפשרה הולמת בין הצדדים. היא עלולה להרחיב, שלא בצדק, את היקף-המשאבים אשר נדרשים לטיפול בסכסוך. היא פוגעת כך, להשקפתי בצדדים אך גם במתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית-המשפט. לזכותה של התובעת דכאן ייאמר כי כבר בשלב מוקדם, יחסית, היא נכונה לאפשר פתרון של פשרה ופירושו, גם, גידורו של הסכום הנתבע בגדר סבירה לאין ערוך מזו של כתב-התביעה.
חלוקת-האחריות בין הנתבעים
- "'מעוולים-יחד' (joint tortfeasors) [הם מי] אשר במעשיהם הנפרדים גרמו ל[ניזוק] נזק אחד שאינו ניתן להפרדה" (ע"א 4338/01 שילר, עו"ד נ' מנס, פ"ד נז(4) 645, 650 (2003)). במדיניות משפטית, הרואָה עדיפות לענינו של הניזוק, קובע סעיף 11 לפקודת הנזיקין כי מי שנפגע בידי מעוולים-יחד רשאי לתבעם יחד ולחוד. "מטרתו של הכלל 'ביחד ולחוד'", הסביר כבוד השופט עמית, "[היא] להביא לכך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין הנזק שסבל, מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי" (ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קדר, בפסקה 43 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.9.2010)). בין המעוולים לבין עצמם, עם זאת, נגזרת מידת-האחריות לנזק שנגרם לפי אשמו של כל אחד מאלה. לכך יוחדה הוראתו של סעיף 84 לפקודה. "המבחן שנקבע בפסיקה לחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, זו הקבועה בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, הוא מבחן האשמה המוסרית" (ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 218 (כבוד השופט אור) (1994)). הצירוף של לשונו של סעיף 84(ב) לפקודה – "[חיובו של כל מעוול] יהי[ה] בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו לנזק", לרעיון "האשם המוסרי" ובו דיברה הפסיקה, משמיע כי בענינו של כל מעוול נבחן מכלול-הנסיבות הנוגעות בדבר ובייחוד מידת-תרומתו של המעוול לנזק שנגרם. מזאת נגזר היקף-אחריותו, כאמור ביחס שבין המעוולים לבין עצמם.