חרף הפגמים שנפלו בהליך השימוע, התרשמתי שרשות הרישוי פעלה באחריות רבה. רשות הרישוי גילתה אורך רוח כלפי המפעל, עד לדרך הפעולה השגויה בעניין השימוע, מתוך כוונה כי ניתן יהיה בסופו של יום ליישב בין הפעילות היצרנית לבין שמירה על איכות חייהם של התושבים בשכונה. רשות הרישוי נעזרה בצוותי העירייה לצורך ביצוע בקרה על פעילות המפעל ולא נרתעה גם מסיוע של אנשי מקצוע בתחום מורכב זה. אף התרשמתי כי קבלת ההחלטות באשר למפעל לא התקבלה אצל גורם אחד, אלא על ידי צוות אנשי מקצוע היושב על המדוכה ומודע לכובד האחריות שמוטלת על כתפיו.
כל אלה מלמדים כי בנסיבות דנן אין מניעה מלהחזיר את הנושא הנדון לבחינה מחדש אל רשות הרישוי, על יסוד תורת הבטלות היחסית [לעניין תורת הבטלות היחסית, ראו: יואב דותן "במקום בטלות יחסית", משפטים כב 587, 632, 639-637 (תשנ"ד); דפנה ברק-ארז "בטלות יחסית ושיקול דעת שיפוטי", משפטים כד 519 (תשנ"ה) (להלן – ברק –ארז, בטלות יחסית); אהרון ברק פרשנות במשפט (כרך ג: פרשנות חוקתית), 726-724 (תשנ"ה); בג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' הפצ"ר, פ"ד לה(1) 239, 246 (1980); עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, [פורסם בנבו] פסקה 107 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 7.12.2006); בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן (פורסם בנבו, 30.08.2007); עע"ם 7296/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (פורסם בנבו, 24.06.2009); עע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון ובניה תל אביב- יפו, פסקה 17 בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (פורסם בנבו, 13.12.2010)].
- תורת הבטלות היחסית מאפשרת להפריד בין מישור הפגם בהחלטת הרשות לבין מישור נפקות הפגם. וכך שנה השופט י' דנציגר בעניין לוזון, פסקה 65:
" ... במישור הראשון על בית המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה. אם נמצא כי אכן נפל פגם בהחלטה, אזי על בית המשפט לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר, את הסעד הראוי. אפשר שפגם מאותו סוג יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה [...]
כל אימת שהדבר אפשרי, יחתור בית המשפט לתוצאה מאוזנת, שאין עמה משום פגיעה בלתי נסבלת באינטרסים חשובים של הרשות הנוגעת בדבר והציבור ועם זאת יש בה כדי לעשות צדק עם הנפגעים הישירים מן ההחלטה הפגומה ...