ובהמשך הוא מבהיר:
"... לא מן הנמנע כי בנק יסרב לתת שירות מסויים, לא רק על סמך נסיבות אוביקטיביות אלא גם מכח נסיבות סוביקטיביות סבירות ומצדקות".
--- סוף עמוד 12 ---
בהתייחסו להוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות, אימץ כבוד השופט בנימין ארנון את עמדתו של פרופ' בן-אוליאל ובפסק דינו בהמרצת פתיחה (מרכז) 11043-12-08 קפלן שיווק בשר בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (23/4/09 ) (להלן: "עניין קפלן") כתב כך:
"הוראה זו כוללת הסדר מיוחד המטיל על תאגיד בנקאי חובה סטטוטורית לספק שירותים מסויימים שיוחדו לתאגידים בנקאיים, כאשר בין השירותים הללו נמנית החובה לנהל חשבונות של לקוחות. מכלל הלאו המופיע ברישא של סעיף 2(א) הנ"ל ניתן לשמוע את ההן: תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף ובלבד שמדובר בסירוב סביר...".
דבריו של כבוד השופט ארנון בענין קפלן, יפים אף לעניננו, לענין הגדרת המונח "סירוב סביר", בהקשר זה של חוק הבנקאות ואביאם כלשונם:
"אמנם לא ניתן למצוא הגדרה מפורשת למונח "סירוב סביר" במסגרת חוק הבנקאות אך סעיפי החוק עצמם מלמדים על מספר אמות מידה העשויות לסייע בהבנה ובהגדרה המושגית של מונח זה. יש לציין כי הדרכים העומדות לרשות התאגיד הבנקאי להוכחת סבירותו של הסירוב אינם מהווים רשימה ממצה וסגורה, כפי שנקבע במפורש בסעיף 2(ד) לחוק הבנקאות הפותח במילים 'בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור'. מכאן נובע כי לתאגיד הבנקאי מוקנית האפשרות לצקת תוכן למושג 'סירוב סביר' גם 'בדרכים אחרות' מאלו המפורטות בסעיף עצמו.
סעיף 2(ד) לחוק הבנקאות קובע כי סירוב לספק שירות מסויים ייחשב כסביר במקרה בו נובע הסירוב ממדיניות שהוכרזה על ידי התאגיד הבנקאי, לאחר שהודיע על כך למפקח על הבנקים והלה לא התנגד למדיניות זו.
דרך אחרת להוכחת הסבירות הנדרשת קבועה בסעיף 2(ב) לחוק הבנקאות ממנו עולה כי התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר..."
פרופ' בן אוליאל בספרו מתייחס לנסיבות בהן רשאי תאגיד בנקאי לסגור חשבון בנק של לקוחו, ולגישתו- סגירת החשבון תהא מוצדקת בנסיבות של התנהגות לא הוגנת או רשלנית מצד לקוח המנהל את חשבונו בצורה המזיקה לבנק, או לציבור הרחב (ראו: פרופ' בן אוליאל עמ' 433)" (ההדגשה אינה במקור).
(ראו גם: גלעד נרקיס, עו"ד ומירב מור, עו"ד בספרם, עמ' 266-268).
--- סוף עמוד 13 ---
- עוד יש לזכור, כי הבנקים בישראל נחשבים כגופים מעין-ציבוריים וכך הם גם נתפסים בעיני הציבור (ראו: שנער, עמ' 60-61 וכן עמ' 128-129 והוראת סעיף 14 לחוק הנאמנות). מכך, בין היתר, נובעת חובת אמון של הבנקים כלפי הציבור ובענייננו - כלפי הצדדים השלישיים שכספיהם מופקדים בחשבון נאמנות שמנהל עורך דין. גם מכך יש לגזור את הקביעה, איזה סירוב ייחשב לסירוב סביר.
ומכאן - לנימוקי הסירוב של הנתבע במקרה שלפנינו -
- אפתח בהתנהלות התובע בחשבונות בנק שהיו בבעלותו בבנקים שונים;
הגב' אסולין, הסבירה, בעדותה, שהנתבע סרב לפתוח לתובע חשבון נאמנות, לאור העיקולים שהיו רשומים על זכויות התובע, על פי מספר תעודת הזהות שלו (עובדה שהתובע אינו מכחישה). התובע עצמו מאשר, שהוא נקלע לחובות (ואפילו להליך של פש"ר במערכת יחסיו עם בנק לאומי) ושמטעם זה, סרבו הבנקים השונים לפתוח לו חשבון נאמנות. לטענתו, הוא הגיע להסדרים עם הבנקים, אשר כללו מחיקת חובות. (עמ' 6 שורות 31-33 ועמ' 7 שורות 1-30), אולם לא הוכח שהוא שילם את כל חובותיו בטרם פנה לנתבע.