מדברי גב' אסולין בחקירתה עולה, כי עיקולים המוטלים על חשבון נאמנות מכבידים על הנתבע, הכבדה יתירה, בדיווחים פרטניים על כל פעולה שמתבצעת ובמתן תשובות מחזיק והגנה עליהן, במיוחד בשל העובדה שהעיקולים מוטלים על זכויות מי שרשום כבעל החשבון, בעוד שהכספים בחשבון אינם שייכים לו. (ראו עדותה בעמ' 9-10 לפרו').
בתצהירה, שהוגש מטעם הנתבע, נאמר עוד, כי עיקר סירובו של הנתבע נבע מהחשש לפגיעה ביחסי האמון בהם מחוייב בנק כלפי הנזקקים לשירותיו. לדבריה בעדותה, החשש לפגיעה באמון קיים גם כאשר החשבון מתנהל רק ביתרת זכות וכך אמרה: "ברור. לא מדובר רק בחשיפה של הבנק לסיכוני האשראי אלא באמון שלנו. הוא בעל החשבון והוא מפקיד כספים של לקוחות ואין לנו מושג מה הוא עושה, כשיש חשבון נאמנות ספציפי העורך דין מציג לנו שהוא מושך כספים או מפקיד כספים, את נשוא העסקה, מראה לנו חוזה, כשיש חשבון מהסוג הזה שאנחנו מדברים עליו, אין שום חובת דיווח על עורך הדין לנו ואני צריכה לסמוך עליו, שהוא מושך את הכספים לצרכים הנכונים. יש כאן אלמנט של חובת זהירות כלפי הלקוחות שלו" (עמ' 10 לפרו' שו' 22-27).
- בענייננו, כאמור, נפתחו נגד התובע תיקי הוצל"פ בגין חובותיו ואף הוטלו עיקולים על חשבונותיו שהתנהלו בבנקים אחרים. ב"כ התובע אמנם טען בפנינו, שהתובע שילם את כל חובותיו אולם לא הוצגה כל ראיה לכך וממילא, גם התובע לא טען, כי בעת שהוא ביקש לפתוח את החשבון, לא היו קיימים נגדו חובות ועיקולים.
--- סוף עמוד 14 ---
במצב דברים זה, ברי שניתן לצפות שגם על חשבון הנאמנות יוטלו עיקולים ושיהא על הנתבע לדווח עליהם בתוך המערכת הבנקאית, באופן שהוסבר על ידי הגב' אסולין (ולא נסתר על ידי התובע) ואף להתייחס אליהם מחוץ למערכת. כן עומד הנתבע בסיכון, שהוא ייגרר להליכים משפטיים, מתוקף היותו "מחזיק", על כל המשתמע מכך לענין הקצאת המשאבים הנוספת הנדרשת מצד הנתבע לשם ניהול חשבון שכזה, בנסיבותיו של התובע.
יש לזכור, כי תפקידו של בנק, שהינו גוף דואלי, הוא, בין היתר, לספק לציבור הגנה כללית/כלכלית, כחלק מחובתו הציבורית. בשל העובדה שלבנקים מעמד מיוחד בחיי המסחר ולאור התפקידים שממלא הבנק גם בביצוען של עסקאות שונות בין לקוחות הבנק לבין צדדים שלישיים, ניתן לזהות בפסיקה גישה המרחיבה את חובת האמון של הבנק, לא רק כלפי לקוחותיו שלו, אלא גם כלפי אותם צדדים שלישיים, אשר הבנק מודע או אמור להיות מודע לכך שלהתנהלותו עלולה להיות השפעה עליהם (ראו, למשל, ענין איילון הנזכר לעיל).
- מה משמיעה אותנו הטלת החובה האמורה, הלכה למעשה?
בעניין זה הוסבר, כי: "קיומו של חוזה כללי עם הציבור מרחיב את מעגל הזכאים לסמוך על הבנק, אל הציבור הרחב. קיום חוזה כזה, מטיל חובות אמון על הבנקים, כלפי הציבור, ללא קשר ישיר לשירות המסוים שניתן או לנסיבות הקונקרטיות, המלוות את הלקוח בפעולתו בבנק. ניתן לומר, כי החוזה הכללי, יוצר רף התחלתי של חובות אמון כלפי הציבור בכללותו, ואלה יועצמו עוד יותר עם הנסיבות המיוחדות יחייבו זאת" (ראו: מיכל רובינשטיין, בועז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר, מאמרים - חלק ג', 819, 833 (תשס"ג) וכן רות פלאטו-שנער, "דיני בנקאות חובת האמון הבנקאי" התש"ע- 2010, 145) (להלן: "שנער").