"טרם סיום, בשל חשיבות העניין נראה כי לא יהא זה נכון להתעלם מן השאלה שהתעוררה: מהי הקטגוריה המשפטית אליה יש לסווג את הרמת המסך והשליחות? האם מדובר בסעד, או בעילה? שאלה זו מעוררת אתגר במישור התיאורטי, והצדדים אף התייחסו לכך בדיון בפנינו. בהקשר של תיק זה אומר כי הואיל ועסקינן בתביעה כספית, דהיינו: שהסעד המוצהר המבוקש בה הוא סכום נקוב, אין לומר כי הרמת המסך או שליחות הן בגדר סעד. באשר לשאלה האם עסקינן ב"סעד לסעד", עילת תביעה או חוליה חיונית בהוכחת התביעה – דוגמת הרכיב של קשר סיבתי בתביעת נזיקין – אינני רואה צורך להכריע בכך".
- מצדי אוסיף שכמוסבר לעיל, חיוב הנתבע מושתת על התעלמות ממסך ההתאגדות יותר מאשר על הרמת המסך, ובהתאם לכך התוצאה היא שהנתבע נושא בחיוב לשלם את דמי התיווך. גם משום כך ספק בעיניי אם יש מקום לקבוע שכתב התביעה המתוקן כולל עילת תביעה שהתיישנה, ולכן יש הצדקה לדחות את התביעה.
טענת שער המטבע
- בפסקאות 35–38 של פסק הדין הקודם התייחסתי לנושא שער המטבע מושא החיוב על פי ההסכם, וכפועל יוצא מכך למנגנון החיוב בריבית על סכום החוב הנתבע. הסברתי שם, ואחזור על הדברים בתמצית: משנקבעה זכותו של התובע לקבל סכום בדולרים, אין הצדקה להמיר את הסכום למטבע ישראלי ולהחיל עליו חיוב נלווה של ריבית והפרשי הצמדה כאמור בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א–1961 ("חוק פסיקת ריבית"), ואין גם הצדקה לקבוע לגבי החוב הדולרי שיעור ריבית של 11% כפי שביקש התובע.
- בשלב הנוכחי של הדיון טען התובע שבנסיבות העניין, מבחן "מירב הזיקות" צריך להביא למסקנה שמדובר בחוב שראוי להצמידו למטבע ישראלי ולהחיל עליו את משטר הריבית והפרשי ההצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית. לטענתו, ההסכם הוא הסכם בין אנשי עסקים ישראליים, הסכומים ששולמו לו קודם לכריתת ההסכם דווחו על ידו לרשויות המס, עסקת המימון קשורה לרכישת חברה ישראלית (חברת בזק) וכדומה.
- לטעמי, אין די בכל אלה כדי לקבוע שמדובר בחוב במטבע ישראלי, ואני דוחה את טענות התובע בעניין זה. אכן, גם בלא שהובאו ראיות, מותר להניח שהתפתחות החוב, מאז המועד לקיום ההתחייבות לתשלום יתרת דמי התיווך (בתחילת שנת 2001) ועד היום, תביא לתוצאות שונות משמעותית אם יחושב החוב במטבע ישראלי או בדולר של ארה"ב. בהתאם לחישוב שניתן לעשותו באמצעות תוכנת שערוך המצויה ברשת האינטרנט (תוכנת "המשערכת"), מתקבלת תוצאה שהחוב במטבע ישראלי (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) עומד בעת כתיבת פסק הדין הנוכחי על סכום הגבוה בכחמישים אחוזים לעומת החוב כשהוא מחושב בדולר של ארה"ב (בצירוף ריבית). פער מעין זה בין הסכומים הוא ככל הנראה תוצאה של אירועים והתפתחויות במשק הישראלי בפרט ובכלכלה העולמית בכלל, והתובע לא הצביע על נימוק המצדיק שתינתן לו הבחירה בחלופה הנוחה לו, שתוצאתה יכולה גם להיחשב כהתעשרות שלא כדין (ראו ע"א 6388/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE TICARET A.S. נ' CREDIT LYONNAIS S.A. (2.7.03), פסקה 11), ובמיוחד כך כאשר התובע השתהה תקופה ארוכה קודם שהגיש את תביעתו. מעבר לכך, וכעדותו שלו, התובע הוא איש עסקים, וכשחתם על ההסכם חזקה עליו שהבין את המשמעות הנובעת מן העובדה שסכום ההתחייבות ננקב בדולרים.