תא (חי') 375/08 זאב רום נ' גד זאבי

מבוא

1. התובע ("התובע" או "רום") הגיש נגד הנתבע ("הנתבע" או "זאבי") תובענה לתשלום סכום של 5,793,000 ₪, שעל פי הטענה מייצג סכום של מיליון וחצי דולר ארה"ב בצירוף ריבית דולרית והפרשי הצמדה כדין מסוף שנת 2000 עד למועד התשלום בפועל. לטענת התובע, על הנתבע לשלם לו מכוח הסכם שנכרת ביניהם במהלך שנת 2000, שלפיו הנתבע ישלם לתובע סכום של שבעה מיליון דולר, ומתוכם הוא שילם במהלך שנת 2000 סכום של 5.5 מיליון דולר ויתרת התשלום שנותרה היא מיליון וחצי דולר.

2. במקורה הוגשה התביעה ביום 27.11.07 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 2676/07), אלא שהנתבע עתר להעברת מקום השיפוט על יסוד כך שכתובתו, כפי שצוינה בכותרת כתב התביעה, היא בחיפה (בש"א 25284/07). בהחלטה מיום 19.3.08 החליט רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב שהדיון בתובענה יועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובהחלטה מיום 26.3.08 קיבל התיק את מספרו הנוכחי, 375/08.

3. לאחר שמיעת ראיות קיבלתי ביום 22.10.12 את תביעתו של התובע וחייבתי את הנתבע לשלם את סכום התביעה, מיליון וחצי דולר ארה"ב, בצירוף ריבית בהתאם לתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית ("פסק הדין הראשון"). ייאמר כבר כאן שבפסק הדין הראשון קבעתי שההסכם מיום 17.11.00 (נספח ג' לכתב התביעה המקורי) נחתם בידי שני הצדדים, ודחיתי את טענתו העיקרית של הנתבע, שלתובע אין עילת תביעה כלפיו באופן אישי מפני שההתחייבות שבהסכם איננה התחייבות אישית שלו, כי אם התחייבות של תאגיד זר ששמו Zeevi Communications B.V. ("התאגיד"). תוצאה זו נומקה בכך שבנסיבות העניין, כפי שאלה פורטו בפסק הדין הראשון, ניתן להרים את מסך ההתאגדות של התאגיד (או ליתר דיוק, להתעלם ממנו), וכפועל יוצא מכך לחייב את הנתבע בסכום התביעה.

4. הנתבע ערער על פסק הדין (ע"א 8847/12), וביום 25.11.14 התקבל ערעורו והדיון הוחזר על מנת לאפשר לתובע לתקן את תביעתו כדי שיכלול בה טענות בנוגע להרמת מסך ההתאגדות, ובה בעת לאפשר לנתבע להתמודד עם טענות אלה ("פסק הדין בערעור"). כאן המקום להוסיף שגם התובע ערער על פסק הדין הראשון (ע"א 8845/12) והוא טען, בין השאר, שבפסק הדין הראשון לא נדונה ולא הוכרעה טענתו שמדובר בהתחייבות אישית של הנתבע. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון שיש לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו, וכפועל יוצא מכך יוכל גם הנתבע לתקן את כתב הגנתו. יצוין כי בעקבות פסק הדין בערעור הגיש הנתבע בקשה לדיון נוסף (דנ"א 8419/14), ובהחלטה מיום 1.1.15 נדחתה בקשתו.

5. בעקבות החזרת הדיון, ובמצוות בית המשפט העליון, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, וביום 25.7.15 קיבלתי את בקשת הנתבע (מס' 46) בחלקה, והוריתי שהתובע ישוב ויתקן את כתב תביעתו על מנת להתאימו להנחיות בית המשפט העליון בפסק הדין שבערעור. התובע תיקן פעם נוספת את כתב התביעה והנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן. לאחר מכן, על פי החלטה מיום 1.11.15, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, ולאחר שמיעה חוזרת של עדויות התובע והנתבע סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה (לאחר שהגישו עיקרי טיעון בכתב).

העובדות שלטענת התובע מקימות את עילת תביעתו

6. בכתב התביעה המקורי, שהוגש בשנת 2007, טען התובע כי במהלך שנת 2000 סוכם שבגין שירותי תיווך שנתן התובע לנתבע הוא יקבל מן האחרון סכום של שבעה מיליון דולר ארה"ב ("דמי התיווך"), וכי סכום זה ישולם עד סוף שנת 2000 (סעיף 15 לכתב התביעה המקורי). שירותי התיווך שעליהם מוסבות טענותיו של התובע הם ייזום היכרות עם מ' צ'רנוי ("צ'רנוי") לצורך ניהול משא ומתן לגיבוש עסקת רכישה של תאגיד בבולגריה (שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל), וכן סיוע של צ'רנוי לנתבע במימון רכישת 19.61% ממניות חברת בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (בהתאמה, "עסקת המימון" ו"בזק") (סעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה מקורי).

7. עוד טען התובע כי ביום 17.11.00 חתמו הצדדים על הסכם בעניין תשלום דמי התיווך (נספח ג' לכתב התביעה המקורי), וכי הסכם זה נועד להבטחת תשלום יתרת חובו של הנתבע לתובע ("ההסכם"). לטענת התובע, בהסכם פורטו בין היתר התשלומים החלקיים ששולמו לתובע עד אותו מועד (בסך כולל של חמישה וחצי מיליון דולר ארה"ב) (נספחים א' וב' לכתב התביעה המקורי), וכן הובהר כי יתרת התמורה תשולם לתובע עד לתום אותה שנה (סעיף 18 לכתב התביעה המקורי). למרות זאת ואף שהנתבע התחייב לפרוע את חובו לתובע בסך של מיליון וחצי דולר ארה"ב, הוא מסרב לשלם לתובע את יתרת סכום דמי התיווך (סעיפים 19 ו-20 לכתב התביעה המקורי).

8. על טענות אלה חזר התובע בסעיפים 15–20 לכתב תביעתו המתוקן (בגרסתו האחרונה, בעקבות החלטתי מיום 27.7.15 (בקשה מס' 46)).

9. בעקבות פסק הדין בערעור נוספו לכתב התביעה המתוקן טענות בנוגע לחבות הנתבע על יסוד דיני השליחות ומכוח הרמת מסך – מדומה ושאינה כזו. בנוגע לשליחות טען התובע שיש לראות את התאגידים הזרים שהנתבע הפנה אליהם כשלוחיו, ואת הנתבע כשולח, וככזה הוא חייב בתשלום על פי המוסכם (סעיפים 43–50 בכתב התביעה המתוקן). בנוגע להרמת המסך (או התעלמות ממנו) נטען, כי ככל שייקבע שהחייב בתשלום הוא תאגיד מן התאגידים שהנתבע הפנה אליהם, אזי בנסיבות העניין, שפורטו בהרחבה בכתב התביעה המתוקן, יש לחייב את הנתבע בתשלום על יסוד הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות או התעלמות ממנו.

טענות הנתבע

10. בכתב הגנתו המקורי הכחיש הנתבע את זכותו של התובע לקבל ממנו כל תשלום שהוא, ועמדתו הייתה שככל שהתובע זכאי לתשלום, טענה שכשלעצמה הוכחשה, הרי שהתשלום נועד להשתלם על ידי תאגידים זרים של הנתבע ולא על ידי הנתבע עצמו (סעיף 18 לכתב ההגנה המקורי). בהתייחסו לטענות התובע בדבר סכומים ששולמו לו על חשבון דמי התיווך (נספחים א' וב' לכתב התביעה המקורי), טען הנתבע שסכומים אלה לא שולמו מהנתבע עצמו כי אם מתאגידים זרים, ועל כל פנים הסכומים לא שולמו לתובע עצמו אלא לתאגידים שככל הנראה קשורים אליו (סעיף 19 לכתב ההגנה המקורי).

11. הנתבע טען גם, וליתר דיוק הטענה הועלתה כטענת סף, שתביעת התובע התיישנה. בכתב ההגנה המקורי נטענה טענת ההתיישנות ללא פירוט ובלא הסבר (סעיף 1 לכתב ההגנה המקורי), וגם בכתב ההגנה המתוקן לא פורטו עובדות שניתן לבסס עליהן טענת התיישנות. מכל מקום, בשעתו הגיש התובע כתב תשובה לכתב הגנתו המקורי של הנתבע וטען, בין השאר, שעל פי ההלכה הפסוקה תחילת מניין תקופת ההתיישנות היא ביום שנוצרה עילת התביעה, ובענייננו –במועד שבו הופר ההסכם. לטענת התובע, הנתבע התחייב לשלם את הסכום מושא התביעה עד סוף שנת 2000, ולכן זהו המועד המוקדם ביותר שבו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. בהתאם לכך, לא ניתן לקבוע כי תביעה שהוגשה בחודש נובמבר 2007 התיישנה.

12. בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע שלשני הצדדים, היינו לתובע ולנתבע, היה ברור שהעסקאות ששירותי התיווך נסבו עליהן לא יתבצעו על ידי הנתבע עצמו, ולכן אין לייחס לנתבע כוונה להתחייב אישית בתשלום דמי התיווך (סעיף 4 לכתב ההגנה המתוקן). עוד טען הנתבע שעסקת בזק יצאה אל הפועל בחודש אוקטובר 1999, ולאחר מכן המשיכו הצדדים לקדם את עסקת הרכישה בבולגריה ("עסקת מובילטל"), ואגב כך הושגה ביניהם הבנה שתשלום דמי התיווך מותנה בהוצאתה אל הפועל של עסקת מובילטל (סעיף 5 לכתב ההגנה המתוקן). את התשלומים ששולמו על חשבון דמי התיווך הסביר הנתבע בכך שעסקת מובילטל התקדמה בשלבים, וכך שולם ביום 13.3.00 סכום של שני מיליון דולר כמקדמה לאחר שנחתם מזכר הבנות בקשר לעסקת מובילטל, וסכום נוסף של שלושה וחצי מיליון דולר שולם לאחר פגישה שבה סיכמו צ'רנוי והנתבע שעסקת מובילטל תצא אל הפועל (סעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן).

13. הנתבע טען שהתובע העלה חדשות לבקרים דרישות לתשלום סכומים נוספים, וכן דרישה שהנתבע יגרום לכך שיוקצו לתובע מניות בבזק, ובסופו של דבר, לאחר שהנתבע סירב, חזר בו התובע מדרישות אלה. את חתימתו של ההסכם הסביר הנתבע בכך שלאחר שהתובע חזר בו מדרישותיו הנוספות, הוסכם להעלות על הכתב מסמך המתעד הסכם בין תאגיד זר (הקשור לנתבע) לתאגיד זר (הקשור לתובע) שלפיו תשולם יתרת דמי התיווך, בסכום של מיליון וחצי דולר, בכפוף להשלמתה של עסקת מובילטל. הנתבע טען שעסקת מובילטל לא יצאה לפועל, בעיקר מפני שהתובע הכשיל אותה, וגם משום כך לא קמה חבות לשלם את יתרת סכום דמי התיווך (סעיפים 7–10 לכתב ההגנה המתוקן).

14. הנתבע טען גם שהן בפסק הדין הראשון הן בפסק דינו של בית המשפט העליון אין קביעה, וממילא גם לא הכרעה, בדבר קיומו של הסכם בעל פה בין התובע לנתבע, וממילא אין בסיס לטענתו של התובע בדבר הפרתו של ההסכם על ידי הנתבע (סעיף 59 לכתב ההגנה).

15. הנתבע טען שאין להתעלם ממסך ההתאגדות, וכי לפי הוראת סעיף 6(ג) לחוק החברות תשנ"ט–1999 ("חוק החברות") כפי שהיה בתוקפו בעת שנחתם ההסכם, תנאי הכרחי להפעלת סמכותו של בית המשפט הוא קיומו של הליך נגד החברה, ולכן כאשר התאגיד לא צורף כנתבע לא ניתן להתעלם ממסך התאגדותו. בקשר לכך טען הנתבע גם שהוא אינו בעל מניות, במישרין או בעקיפין, בתאגיד שהיה בכל זמן רלוונטי בבעלות חברה זרה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים (bvi-british virgin islands), שמצדה הוחזקה בידי נאמנות משפחתית זרה שנוסדה ונרשמה בליכטנשטיין בשנת 1983 ("הנאמנות"), ושאינו נמנה עם נהניה, ולכן לא ניתן לחייבו בחיובי התאגיד באמצעות דוקטרינת הרמת מסך או מכל סיבה אחרת (סעיף 71 לכתב ההגנה המתוקן).

דיון

16. לאחר שעיינתי בחומר הראיות (הן בשלב הראשון של הדיון הן בשלב הנוכחי) ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה, ובמילים אחרות, אני מקבל את טענת התובע (בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן) שהוא זכאי לתשלום מן הנתבע בסכום של מיליון וחצי דולר, ואני דוחה את טענותיו (בסעיפים 35–39 של כתב התביעה המתוקן) שיש להחיל על חבות הנתבע את הוראות חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א–1961, כאילו היה זה חוב במטבע ישראלי.

17. בפתח הדברים ראוי להעיר שלדעתי הצדדים, ובמיוחד הנתבע, טעו לחשוב שפסק הדין בערעור מחייב שמיעה חוזרת של כל מסכת הראיות, או שהוא מאפשר הרחבה של יריעת הטענות – העובדתיות או המשפטיות – מעבר למה שנקבע בו במפורש. מהנמקתו של בית המשפט העליון עולה כי הדיון הוחזר על מנת שתידון ותוכרע טענתו של התובע בנוגע להתחייבותו בעל פה של הנתבע, ובתוך כך גם יתאפשר לנתבע להתגונן בפני הנימוקים שעליהם הושתת פסק הדין הראשון, היינו הרמת מסך ושליחות, ובלשונו של כבוד השופט נ' הנדל:

"בתיק זה עומדת במלוא עוצמתה הדילמה הבאה: מצד אחד, צודק בא כוחו  של זאבי כי קשה עד מאד להותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר מרשו לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות עליהם התבסס פסק הדין. בה בעת, יש צדק גם בטענת בא כוחו של רום לפיה הבסיס לתביעתו לא נדון והוכרע לגופו על ידי בית המשפט, אשר בחר שלא להתמקד בהתחייבות בעל פה אלא בהסכם הכתוב" (עמ' 9 לפסק הדין בערעור).

ולדברים אלה הצטרף גם כבוד השופט י' עמית שציין כי:

"פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן שלא על בסיס הטענות והעילות שנטענו בכתב התביעה, באופן שקופחה זכותו של זאבי להתגונן. כפי שציין חברי, בית המשפט המחוזי סטה מטענותיו של רום. אך הלכה למעשה, בית המשפט לא דחה את התזה של רום, אלא בחר לילך במסלול של הרמת מסך ושליחות, מבלי לבחון לגופה את טענת רום לפיה המסמך שנחתם אך משקף את הדרך בה בחר זאבי לבצע את התשלום לגבי  התחייב בעל פה. כפי שזאבי לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות של הרמת מסך ושליחות עליהם התבסס פסק הדין, גם רום לא קיבל הזדמנות כי התזה שהציג תיבחן לגופא" (עמ' 10 לפסק הדין בערעור, וראו גם את החלטותיו של כבוד השופט עמית ברע"א 7824/15 ורע"א 1743/16).

18. על רקע דברים אלה ייבחנו להלן השאלות שבפסק הדין בערעור נקבע שהן מצריכות הכרעה (וראו גם הערתי בעת חקירתו הנגדית של התובע (בעמ' 150 לפרוטוקול)).

19. הערת מבוא נוספת נוגעת להסתמכות הצדדים על דברים שנאמרו בפסק הדין שניתן ביום 21.10.15 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 40090-04, מדינת ישראל נ' זאבי ואח'  ("פסק הדין הפלילי"). בפסק הדין הראשון כבר הזכרתי שבשלב הקודם של ההליך הוגש חומר ראיות רב-היקף שכלל קטעי עדויות שנשמעו בהליך שעליו נסב פסק הדין הפלילי ("ההליך הפלילי"). גם בשלב הנוכחי ביקשו הצדדים להסתמך על ראיות אלה, ובנוסף גם על דברים שנאמרו בפסק הדין הפלילי גופו. על פי דיני הראיות, עדותו של מי מן הצדדים בהליך זה שניתנה בהליך אחר (לרבות בהליך הפלילי) קבילה כראיה גם בהליך הנוכחי, וכך גם עדותו של מי מן העדים בהליך הנוכחי שהעיד בהליך הפלילי, ובלבד שבגדר עדותו בפניי הוא אישר את תוכן עדותו בהליך פלילי ודבריו לא נסתרו בחקירה נגדית (רע"א 275/96 עקנין נ' גילת (21.3.96)). לעומת זאת, דברים שנקבעו בפסק הדין הפלילי אינם ראיה שניתן להסתמך עליה בהליך הנוכחי או לבסס עליהם ממצאי עובדה (רע"א 4528/06 ברנס נ' מרכוס (18.5.09, פסקה 20)) ובמיוחד כך מקום שמדובר בפסק דין מזכה (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי ("קדמי"), עמ' 1574), ואלה ייקבעו רק על יסוד חומר הראיות והעדויות בהליך הנוכחי.

מעמדו של התובע כמתווך

20. שני הצדדים כאחד התייחסו לתובע כאל מתווך, ולפעולותיו כאל פעולות תיווך שבגינן הוא זכאי, כטענתו – טענה שהנתבע מכחיש אותה מכול וכול – לדמי תיווך. בעיקרן, גרסאות הצדדים בנושא זה אינן שונות זו מזו, ולהלן אביא את תמצית הדברים כפי שהיא משתקפת מתצהירי עדויותיהם.

21. התובע הוא איש עסקים ומנהל חברות, ובזמן הרלוונטי הוא שימש כיו"ר הדירקטוריון של חברת סלולר בולגרית ("מובילטל"). התובע מונה לתפקידו על ידי צ'רנוי, שהיה בעל השליטה במובילטל. במהלך שנת 1999 פנה אליו הנתבע וביקש ממנו לסייע ביצירת קשר עם צ'רנוי, שמטרתו הוצאה לפועל של עסקה בבולגריה (לפי עדות הנתבע, רכישת מובילטל). התובע פעל כפי שהתבקש ויזם פגישה בין הנתבע לבין צ'רנוי שמטרתה הייתה, כלשונו, ייזום היכרות (תיווך) לצורך גיבוש עסקת מובילטל. לדברים אלה, בשינויים שאינם משמעותיים לענייננו, ניתן למצוא תמיכה גם בתצהירו של הנתבע (סעיפים 9–11 לתצהיר בשלב הנוכחי – נ/21). עם זאת ראוי לציין כבר כאן את טענת הנתבע (בסעיף 10 של תצהירו), שהתובע הבהיר לו כבר באותו שלב שהוא מצפה לקבל דמי תיווך אם בסופו של דבר עסקת מובילטל תצא לפועל.

22. כמסתבר מעדויות שני הצדדים, משנוצרה היכרות בין הנתבע לבין צ'רנוי החל ביניהם דין ודברים עסקי, שעניינו עסקת מימון לצורך רכישת השליטה בבזק (סעיף 14 לתצהירו הקודם של התובע (ת/1) וסעיף 14 לתצהירו הנוכחי של הנתבע (נ/21)). המשא ומתן בנושא זה הבשיל לכדי הסכם, וביום 21.10.99 נחתמה עסקת המימון (נספח 2 לתצהירו של הנתבע – נ/21). לעומת זאת, רכישת מובילטל לא הבשילה לכדי הסכם מחייב, אף שביום 14.3.00 נחתם מזכר הבנות (memorandum of understanding) ("מזכר ההבנות") בנושא זה (נספח 1 לתצהיר הנתבע – נ/21).

23. פעילות התיווך המתוארת בגרסאות שני הצדדים היא תיווך עסקי, שככזה יכול לקבל ביטוי בצורות שונות ובהקשרים שונים. עמדה על כך השופטת חיות בע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (4.2.09)) (שאליו הפנה גם בא כוח הנתבע בסיכום טענותיו (עמ' 260 לפרוטוקול)), כשאמרה כי: