השאלה השנייה- מועד מימוש האופציות
- לאחר שקבעתי כי התובעת זכאית למחצית שוויין של 29,652 אופציות, יש לדון עתה בלב ליבה של המחלוקת, האם להיענות לעתירת התובעת ולהותיר את עריכת איזון שוויין של האופציות למועד מימוש עתידי ולא למועד הקרע.
עקרון הפרידה הנקייה
- התובעת עותרת לדחיית עריכת איזון שווין של האופציות עד למועד מימושן על ידי הנתבע. לשיטתה, האופציות נתנו במהלך החיים המשותפים ומשכך הינן משותפות לה ולנתבע, מכוח עקרון החלוקה השוויונית בעין בין הצדדים, ומכוח תום הלב וההגינות, וככל שקיימת מגבלת עבירות של האופציות לאחר, הרי שחלקה של התובעת יוחזק על ידי הנתבע עבורה בנאמנות עד מועד אפשרות מימושן של האופציות והמניות.
- לשיטת התובעת השותפות ארוכת השנים לאותו חלום מקנה לה את הזכות לקבלת מחצית משווי האופציות עת יבשילו הפירות אשר נזרעו עוד במהלך חיי הנישואין. לתובעת, כך לטענתה, הזכות לקבל הזדמנות שווה לזו של הנתבע לממש את הפוטנציאל המשמעותי הקיים באותן האופציות אשר שוויין צפוי להגיע לסכומים גבוהים.
התובעת מוכנה ליטול על עצמה את מלוא הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהחזקתן של האופציות, עד למועד מימושן, לטוב ולרע.
- הנתבע מנגד מתנגד לדרישת התובעת לאזן שווי האופציות במועד מימושן על ידו, אלא כשוויין חודשיים ימים לאחר מועד הקרע, בהתאם להמלצות מומחה ביהמ"ש ולהוראות החוק. לשיטת הנתבע עתירת התובעת מנוגדת להוראות החוק ולרציונאליים החלים והנוהגים בדיני המשפחה . הנחת התובעת כי הינה שותפה באותן אופציות נוגדת לחוק הקובע כי הזכות לאיזון הינה אובליגטורית בלבד, ועתירתה להותיר את אותה שותפות באופציות עד למימושן, שנים ארוכות לאחר מועד הקרע ופרידת הצדדים נוגדת את הרציונאל של דיני המשפחה הגורס כי יש וראוי לסיים את הקשר הכלכלי שבין בני זוג שנפרדו, בסמוך למועד הקרע.
- קבלת עתירתה של התובעת תביא לעשיית עושר ולא במשפט, עת המדובר בקבלת הנאה בהשבחה פוטנציאלית של האופציות לאחר מועד הקרע, השבחה שמקורותיה בעבודת החברה והנתבע , לאחר פרידת הצדדים.
- המחלוקת העומדת בפני ביהמ"ש בשאלת מימוש האופציות הינה מורכבת, חדשנית ולא עסקו בה בתי המשפט בארץ קודם להליך דנן, למעט פסה"ד של השופט גייפמן משנת 2007 לא קיימת כלל פסיקה בבתי המשפט למשפחה לעניין חלוקת אופציות בין בני זוג ומועד מימושן.
- ככלל, מועד הקרע הוא המועד הקובע לביצוע פירוק השיתוף בין הצדדים ובתי המשפט למשפחה נוהגים לערוך את איזון המשאבים בין הצדדים ממועד הנישואין ועד למועד הקרע.
(חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן- חוק יחסי ממון או החוק) קובע בסע' 5, כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג"... מנגנון זה כונה בפסיקתו של בית משפט זה "הסדר איזון המשאבים" או "שיטת השיתוף הדחוי", ונקבע כי משמעותו הינה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין וחלוקה של כלל הנכסים במועד התרת הנישואין בדרך של שומה כספית של נכסי כל אחד מבני הזוג וביצוע "תשלומי איזון" ביניהם [ראו: עניין יעקובי בעמ' 549-548; עניין אבו רומי בעמ' 179]. (בעמ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני 26.12.12).
- ברבות הימים, בשנת 2008 תוקן חוק יחסי ממון ונוספו לו תחנות איזון נוספות קודם למועד פקיעת הנישואין. בתיקון 4 (תשס"ט), אפשר המחוקק את ביצוע איזון משאבי הצדדים אחר שחלפה שנה ממועד הגשת תביעה להתרת הנישואין או הגשת תביעה רכושית (סע' 5 א (א) 1 (א) ו- (ב) לחוק) וכן אם קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה.
- בתי המשפט שעסקו בענייני המעמד האישי קבעו מועד קרע, אף קודם לחקיקת חוק, יחסי ממון בין בני זוג , אשר נחקק בשנת 1973 עת שהיה נהוג משטר חזקת השיתוף, אף אם הצדדים היו נשואים, אולם הפסיקו לנהל את חייהם במשותף. רכוש שנצבר לאחר מועד הקרע יוחס לצד שרכש אותו או שהרכוש נצבר על שמו ולא נחלק בין הצדדים. עקרון זה המשיך והתקיים גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון ואף בתיק זה, קבעו הצדדים את מועד הקרע ליום 1.3.12, עובר ליום הגירושין.
- בסיכומיו שב והפנה הנתבע לחוק המורה על חלוקת הרכוש המשותף במועד הקרע. לחיזוק טענתו הפנה לדעת של פרופ' ליפשיץ המצדד בפרידה נקייה ( clean break) ליבון וסיום כלל המחלוקות הכלכליות במועד הקרע.
- אכן המגמה של בתי המשפט למשפחה היא לנסות ולסיים את המחלוקות הרכושיות במועד הקרע ובסמוך ככל הניתן לפרידת הצדדים בפועל ולא להותיר כל קשר כלכלי בין הצדדים לאחר הפרוד. כל נכס ורכוש אשר נצבר לאחר מועד הקרע שייך לבעל הנכס בלבד בהיותו מופק לאחר מועד הקרע ללא שהצד האחר השתתף ביצירתו.
- בנסיבות אלו לא קיימת, לכאורה, כל מעורבות של בן הזוג השני, לא בנכס גופו ולא בהשבחתו. במועד הקרע מסתיים השיתוף הכלכלי בין הצדדים. הזכות שמתגבשת לעת הזו היא להפרש בשווי הנכסים שצבר כל צד, בתקופת השיתוף הכלכלי (שקדם למועד הקרע) כפי ערכם במועד הקרע. וכדברי השופט רובינשטיין בפס"ד פלונית נ' פלוני: