" במקרה דנן לא הייתה למבקשת כאמור יד בניהול החברה, וכל מה שעבר על החברה מאז יום הפירוד ועד הנה אינו מצוי בשליטתה. אין מקום להפוך אותה לשותפה רטרואקטיבית בניהולו של גוף, ברווחיו או בהפסדיו משלא הייתה לה שותפות אמיתית בשליטה בו. אין מקום אפוא לשתפה בפירותיו לא ב"ענבים" ולא ב"באושים", כלשון השופט טירקל בע"א 5640/94 הנ"ל [9], בעמ' 257 (בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני , נט (4) 614, 623 2005).
- עם זאת, כל מקרה לנסיבותיו.
גם פרופ' ליפשיץ מחריג את עקרון הפרידה הנקייה במקרים מסוימים בהם לא ניתן לבצע חלוקה סופית במועד הקרע של נכסים ששורשיהם נעוצים בתקופת החיים המשותפים ונצברו במהלך הנישואים. בספרו "השיתוף הזוגי" (התשע"ו-2016)) מחריג פרופ' ליפשיץ נסיבות מיוחדות בהן לא ניתן יהיה לבצע פרידה נקייה. מצאתי להביא חלקם:
- בני זוג שלהם ילדים קטינים מחויבים ממילא לקשר אישי וכלכלי גם לאחר הגירושים, ומשם כך הרעיון של פרידה נקייה בכל מקרה איננו ישים בעניינם (עמ' 279).
- כן סבור פרופ' ליפשיץ כי סע' 8(2) לחוק יחסי ממון אימץ את הכלי האקוויטבילי אשר מבקש להגשים את השאיפה המשותפת ולאפשר לבני הזוג פרידה סופית בעת הגירושים בלי לקפח את בן הזוג הביתי שכושר השתכרותו לא התפתח במהלך הנישואים ובדרך שאינה פוגעת במחויבות המודרנית לפרידה נקייה. עם זאת לא תמיד יצליח המודל האקוויטבילי להתחשב בכל האינטרסים והצרכים המתעוררים ויהיה צורך לצרף סעדים משלימים שישתלמו בדרך של תשלום עתי ולא בסכום חד פעמי בעת הגירושים (עמ' 305-307).
-כך במצבים שבהם לבני הזוג נכסים מועטים או שנכסיהם זניחים לעומת הפער בכושר ההשתכרות, הרעיון של פרידה נקייה איננו ריאלי. לכן במצבים אלה יש להעדיף- כחלופה להערכה ההיפותטית של כושר ההשתכרות העתידי – חלוקה בפועל של המשכורת הזוגית למשך זמן מה לאחר הגירושים או למצער קביעת תשלומים עתיים על סמך הערכה עתידית, אך הכפפתם לכלל של שינוי נסיבות (עמ' 310-311).
נמצאנו למדים כי גם לדעתו של פרופ' ליפשיץ, אין ליישם את ההכרעה העקרונית בדבר פרידה נקייה באופן דווקני, ויש ויהיו מקרים אשר יצדיקו גם לטעמו את הסטייה מהעיקרון האמור.
אומר כבר כעת כי לדידי סברתי כי מטעמי צדק והגינות ולעיתים גם מטעמי סבירות וודאות, יש כדי להצדיק סטייה מעקרון "הפרידה הנקייה" אשר באופן כללי וראוי ויהיה העקרון המנחה לפתרון המחלוקות הכלכליות.
- מומחי התובעת הפנו כדוגמה להלכה הפסוקה בנוגע למימוש חלקו של בן הזוג בפנסיה התקציבית, לאור מאפייניה המיוחדים ה"מבוססת על צבירת אחוזי גמלה לכל שנת ותק של העובד. הזכות לגמלה מתגבשת עם הגעת העובד לגיל פנסיה, בכפוף לכך שצבר מספר שנות ותק מינימלי לצורך גיבוש הזכאות (בג"ץ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, [3], להלן: ענין שגיא). " (בגץ 6784/06 רס"ן רונית שליטנר ו-25 אחרים נ' הממונה על תשלום גמלאות, פ"ד סד(2) 581, 603 2011).
- הכלל הוא ועל פיו נוהגת ההלכה הפסוקה, כי יש לאזן את המשאבים המשותפים בין הצדדים במועד הקרע ולקבוע כי נכסים שמועד מימושם חל, בזמן עתידי, לאחר מועד הקרע, יחולקו בעת גמילתם של אותם הנכסים העתידיים בין הצדדים, וכדברי השופט גייפמן במאמרו "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים- כנכסים בני חלוקה ": למרות שלבית המשפט יש שיקול דעת רחב לבחור, במסגרת הסדרי הביצוע, בין החלופות השונות: מימוש במועד הבשלת הזכויות, חיוב בסכום חד פעמי במועד חלוקת הרכוש בין בני הזוג על פי תחשיב של אקטואר, וחיוב בתשלומים ממועד חלוקת הרכוש- רצוי הוא שרק במקרה חריג ייקבע מועד אחר, שאינו מועד הבשלת הזכויות , למימוש הזכויות של בן הזוג התובע. חריג זה יש להחילו בהסכמת הצדדים או כאשר בן הזוג הנתבע הינו עתיר נכסים , בה בשעה שבן הזוג התובע נתון בקשיים כספיים חמורים או נזקק לכסף למחייתו". (י. גייפמן, "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים- כנכסים בני חלוקה " , הפרקליט מא (א-ב) עמ' 124-125).