סיכום:
- התובעים, המחזיקים עשרות שנים בחלקות בעלי מקצוע במושב חגור עתרו לחייב את רשות מקרקעי ישראל לרשום חכירה על שמם במלוא שטח החלקות. אולם, התובעים לא הוכיחו מקור לזכות לקבלת זכויות החכירה נשוא התביעה, לא הוכיחו זכות כלפי הנתבעות לאכיפת צווים מכח פסקי דין קודמים ואף לא הוכיחו קיומה של הבטחה שלטונית שהופרה. על כן לא ראיתי מקום לקבל את התביעה והנני מורה על דחייתה נגד הנתבע 1.
בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.
--- סוף עמוד 14 ---
- התובעים לא הראו עילה ואף לא בקשו סעד כלפי נתבעת 2, האגודה. עמדתה של האגודה היתה נחוצה אף היא לבירור, ונוכח האינטרסים השלובים של הנתבעים בנושא הקצאת מגרשים בחכירה באגודה, סברתי כי צירוף האגודה התחייב. משלא התבקש סעד ומשאף לא הוכחה ממילא התביעה, נדחית התביעה גם נגד נתבע זה. גם כאן לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין.
- בשולי הדברים אעיר עוד.
ברקע הסכסוך שהובא להכרעתי עומדת מציאות שבה ממחצית שנות ה – 90 של המאה הקודמת ועד היום, משתנה תכופות מדיניות מועצת מקרקעי ישראל, המשנה לעתים תדירות את החלטותיה, באופן אשר גורם להכבדה ניכרת על מתיישבים ופוגע האפשרות תכנון וצפיות לגבי שימושים וזכויות במקרקעי ישראל. ברקע לשינויים תכופים אלה שינויי מדיניות ציבורית בנושא קניין, כלכלה וחברה, לרבות בנושא הגברת הפשרת הקרקעות החקלאיות לטובת מגורים ומתן אפשרות ליישובים חקלאיים לשווק מגרשים בשטחם, אך גם בנושא הגברת הצדק החלוקתי בהקצאת נכסי הציבור ועוד, נושאים ועניינים אשר לא היה מקום להידרש אליהם בהליך זה. עניינם של התובעים ממחיש את ההכבדה האמורה, וראוי כי הרשויות המופקדות על ניהול מקרקעי ישראל ובהכרח גם על זכויות המתיישבים בהם יהיו ערות לקושי זה ויאתרו פתרונות ראויים לביסוס זכויות מתיישבים במקרקעין אלה.
כפי העולה הן מפסק הדין השני שנזכר והן מפרשה זו, התובעים החמיצו מספר פעמים את האפשרות לעגן זכויותיהם להחכיר המגרש עליו נבנה ביתם. החמצה זו קשורה הן לשינויי המדיניות התכופים אצל רמ"י, והן להתנהלותם שלהם. תקוותי כי בכל זאת ובעת הקרובה תמצא הדרך לאפשר לתובעים לממש תקוותם להסדרת זכויות משופרות בבתי מגוריהם, וראוי כי גורמים בכירים ומוסמכים אצל רמ"י יידרשו בדחיפות לעניין.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ז, 15 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
דפנה בלטמן קדראי