אין ספק איפוא שזכויות אלו עולות כדי "זכות במקרקעין" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) התשכ"ד-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין") ולפיכך – מכירת הזכויות ו/או פעולה במניות האיגוד המחזיק בזכויות אלו כפופות לחוק מיסוי מקרקעין, על כל המשתמע מכך.
2. לו זו אף זו – מעיון בהסכם ההרשאה לתכנון מיום 2/1/97 עולה כי מדובר בהסכם מותנה, לפיו, במידה וחברת בר טורא תעמוד בהתחייבויותיה, יחתום עימה הממונה עלה רכוש הממשלתי הנטוש על הסכם פיתוח.
יוצא איפוא שהסכם ההרשאה לתכנון, אינו הסכם מותנה לרכישת זכויות במקרקעין המהווה, כידוע, הסכם מכר מלא לעניין דיני המס כבר מרגע כריתתו.
...
--- סוף עמוד 9 ---
יוצא איפוא שגם על פי הסכם ההרשאה לתכנון, החזיקה איפוא החברה בזכויות במקרקעין, ומשכך, העברת הזכויות בחברה עולה כדי פעולה באיגוד החבה במס שבח ובמס רכישה כחוק...." (מוצג 42 למוצגי הנתבע 8)
על בסיס "חוזה" זה, קבעו שלטונות המס, שמדובר בעסקת מקרקעין החייבת ב"מס שבח".
על קביעת המס הוגש ערר, אשר הסתיים בפשרה שקיבלה ביום 14/6/2004 תוקף של פסק דין, על פיו חויב יהודה מור בתשלום של מיליון ₪ עבור "חבויות המס הנובעות ממכירת המקרקעין".
כפי שהוסכם בין הצדדים, תשלום זה בוצע על ידי התובעת, הגם שמדובר ב"מס שבח", שחל על יהודה מור.
דא עקא, שלחברת ברטורא בע"מ וליהודה מור, לא היו זכויות קניין ו/או אחרות במקרקעין שבגבעת אהוד.
מקרקעי "גבעת אהוד" הם "רכוש ממשלתי"/"מקרקעי מדינה" ונרשמו ב-"טאבו" ככאלו.
כל שקיבלה חברת ברטורא בע"מ, הוא "הסכם הרשאה לתכנון", אשר בעת שנחתם ה"חוזה" לא היה בתוקף.
"הסכם ההרשאה לתכנון" מיום 2/1/1997 צורף ל"חוזה" כחלק בלתי נפרד ממנו:
"חוזה ההרשאה" הסכם הרשאה לתכנון שנחתם ביום 2 לינואר 1997 בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון ובין בר-טורא בע"מ, והמצ"ב כנספח ג' לחוזה זה.
"הסכם ההרשאה לתכנון" אותו קיבלה חברת ברטורא בע"מ , היה בתוקף עד ליום 27/3/1998.
"חוזה המכר" נחתם ביום 18/3/1999.
קרי, ביום חתימת "חוזה המכר" לא היו בידי המוכר – יהודה מור – זכויות כלשהן, אותן יכול היה למכור; מה גם שבהתאם ל"הסכם הרשאה לתכנון" שניתן לחברת ברטורא בע"מ, חל איסור מוחלט להעברת זכויות כלשהן למאן דהוא.