מן הכלל אל הפרט
(I) הערעור על דחיית הצעתה של האגודה לבריאות הציבור
- בפי האגודה טענות שונות בנוגע לניקוד שניתן לה על-ידי ועדת המכרזים בשלב האיכות, אשר נפל מציון הסף הנדרש, ולא אִפשר לה לעבור לשלב הבא. בראשית טענותיה, היא גורסת כי מתן הציונים נעשה באופן מגמתי על רקע מורת הרוח שחש משרד הבריאות, נוכח העובדה שהאחריות על שירותי בריאות התלמיד הועברה ממנו אל האגודה במשך שלוש השנים האחרונות.
יש לדחות טענה זו. הרשות המינהלית נהנית בפעולתה מחזקת תקינות, ועל המבקש לסתור אותה – מוטל להביא ראיות שיעוררו ספק מהותי בתקינות פעולתה, ויעבירו את הנטל אל הרשות להראות כי לא נפל פגם במעשיה. לצורך כך, אין די בטענה סתמית המייחסת לרשות כוונות שלא הוכחו, ויש לבסס את הטענה על תשתית ראייתית הולמת (ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1) 155, 164 (2001); בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות, סעיף 54 ([פורסם בנבו], 1.8.10)). טענותיה של האגודה בנוגע להתנהלות ועדת המכרזים, אינן עונות על אמות מידה אלה. יתרה מכך, מכלול הנסיבות מצביע על תמונת מצב שונה. כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, ועדת המכרזים בחנה את הצעתה של האגודה על יסוד 12 קריטריונים שונים. בחלק מן הקריטריונים קיבלה האגודה ציון גבוה ואף את הציון המרבי, ובחלק אחר – ציון נמוך. במספר קטגוריות, קיבלה האגודה ציון שהיה גבוה אף יותר מזה שקיבלה נטלי, שזכתה במכרז. שתיים מבין המועמדות שחצו את רף 75 הנקודות וביניהן מתן, קיבלו ניקוד שלא עלה באופן משמעותי על זה שקיבלה האגודה. ציונה המשוקלל של האגודה בסופו של יום, שעמד על 67 נקודות, היה תוצאה של שקלול שיקולים שונים שכללו קריטריונים אובייקטיבים וסובייקטיביים. מכלול האינדיקציות אינו מצביע, אפוא, על יחס של איפה ואיפה, או על משוא פנים בקביעת הציון שקיבלה האגודה.
- נראה כי ביסוד טענותיה של האגודה עומדת אי שביעות רצון מן הציון שקיבלה ורצון להשיג על גובהו; דא עקא, שלא לנו ההכרעה בשאלות מעין אלה. ועדת המכרזים שהיא הגוף המוסמך, ישבה על המדוכה, בחנה את הפרמטרים השונים ועל יסוד זה נתנה הכרעתה. בית המשפט קמא לא מצא כי נפל כל פגם בהכרעה. החלטתו זו בדין יסודה. כידוע, בית המשפט אינו יושב כ"ועדת מכרזים עליונה" ואינו ממיר את שיקול דעתה של ועדת המכרזים בשיקול דעתו. כך, בפרט, כשהחלטה הנתקפת נוגעת למתן ציונים ולחלוקת ניקוד, המצויים ב"גרעין הקשה" של שיקול הדעת המקצועי של הוועדה, ונסמכים על ניסיונה ומומחיותה בתחום. הביקורת השיפוטית בהקשר זה נועדה לבחון האם החלטת הוועדה הינה סבירה, והאם נתקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, או שמא נפל בה פגם מהותי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות דיני המכרז הציבורי (ע"א 4964/92 נשיץ נ' עשת, פ"ד נ(3) 762, 769-768 (1996);; עע"ם 3190/02 קל בנין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590, 598-597 (2003); עניין רון עבודות עפר, סעיף 11)). כאמור, במקרה דנן, מצאתי כי בדין נקבע על-ידי בית המשפט קמא כי לא נפל בהחלטת ועדת המכרזים פגם מן הסוג האמור, ומכאן שטענת האגודה בהקשר זה להידחות.
- טענה נוספת העומדת ביסוד ערעורה של האגודה הינה כי הניקוד שניתן לה על-ידי ועדת המכרזים לא לווה בהנמקה מניחה את הדעת. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, וגם בסוגיה זו לא ראיתי להתערב בהכרעתו. אכן, ככל רשות מינהלית, כך גם על ועדת המכרזים חלה חובה לנמק את החלטותיה. ההנמקה מסייעת לרשות לקבל החלטה רציונאלית ולא שרירותית; היא מאפשרת הסתמכות נכונה עליה; היא מספקת תשתית עובדתית לביקורת שיפוטית וציבורית; היא מבטאת יחס אנושי ומכבד לפרט שההחלטה המינהלית עוסקת בו; ויש בה כדי לבסס את אמון הציבור בשלטון (ראו דפנה ברק ארז משפט מינהלי 424-423 (2010)). בהקשר של דיני המכרזים, מקבלת חובת ההנמקה משנה חשיבות, נוכח האופי התחרותי של המכרז, המחייב כי הרשות תסביר את הטעמים שעמדו ביסוד בחירתה במועמד זה או אחר. זאת, כדי להרתיעהּ מפני משוא פנים ומפני פגיעה בטוהר המידות, וכדי להבטיח כי תפעל ביסודיות, בענייניות ובמידה ראויה של התעמקות (ראו עומר דקל דיני מכרזים – כרך שני, 60-57 (2006) (להלן: דקל, כרך שני)). חובה זו אף מצאה את ביטויה בתקנה 10(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993.