לטענת הנתבעת, כיוון שבכתב התביעה המתוקן העמידה הנתבעת את תביעתה בראש זה על 125,000 ₪, ולא עתרה לתיקון כלשהו של התביעה לאחר מכן, לא יכולה התובעת לתבוע בראש זה סכום גבוה יותר. לגופה של הטענה, טוענת הנתבעת שסך מכירותיה למגזר הערבי בתקופת התוספת (אוקטובר – נובמבר 2011) הסתכמו בסך של 16,674 ₪ (ללא מע"מ) והעמלה לה זכאית התובעת בגין מכירות אלו עומדת על 333.50 ₪. ביחס למכירות שבוצעו למגזר הערבי לאחר ביטול התוספת, טוענת התובעת שאין לנתבעת כלל זכות לעמלה בגינן, שכן לא נקפה אצבע ולא תרמה מאום למכירות אלו. סך המכירות שבוצעו על ידי הנתבעת למגזר הערבי בתקופה שלאחר ביטול התוספת ועד ביטול ההסכם עומד על 581,130.17 ₪ ולכל היותר זכאית הייתה התובעת לעמלה בשיעור 2% מסכום זה, בסך של 11,289.12 ₪.
- מטיעוני הצדדים מתברר שאין מחלוקת על זכותה של התובעת לעמלה בשיעור 2% מסך מכירות הנתבעת למגזר הערבי בתקופת התוספת והפער בין הצדדים בעניין זה – זניח (386 ₪ לשיטת התובעת; 333.50 ₪ לשיטת הנתבעת). בהיעדר נימוק של ממש לקביעה אחרת, אני מקבל לעניין זה את תחשיבי הנתבעת וכך זכאית התובעת לעמלה בסך של 333.50 ₪.
המחלוקת בעניין זה מתייחסת בעיקר למכירות שבצעה הנתבעת במישרין למגזר הערבי לאחר ביטול התוספת ועד לביטול ההסכם כליל בינואר 2013.
- לפי שיטת התובעת, עומדת לה הזכות לקבל עמלה בשיעור 27% מכל מכירה של מוצרי הנתבעת בישראל, בין אם המכירה נעשתה על ידי התובעת ובין אם לאו; בין אם המכירה נעשתה במגזר
--- סוף עמוד 20 ---
הערבי ובין בכל מגזר אחר. למעשה, אין משמעות להתייחסות התובעת ספציפית "למגזר הערבי". לשיטתה, זכותה לעמלה נובעת מעצם המכירה בתקופת ההסכם ולא מזהות הלקוח.
דא עקא, שההסכם מקנה לתובעת זכות ברורה לעמלה בשיעור של 27% רק בהתייחס למכירות שבוצעו על ידי התובעת. אין בהסכם כל הוראה המקנה לתובעת זכות לעמלה ממכירות שלא היא בצעה. טענת התובעת בהקשר זה איננה איפה טענה לאכיפת זכות שניתנה לה בהסכם, אלא לפיצוי על נזק שנגרם לה עקב הפרת ההסכם. כיוון שלתובעת ניתנה בלעדיות בשיווק מוצרי הנתבעת בישראל, שיווק מוצרי הנתבעת בישראל שלא באמצעות התובעת עלול להוות הפרה של ההסכם ועלול גם לזכות את התובעת בפיצוי על נזק.
מטיעוני הצדדים, נראה שלמעשה אין מחלוקת על כך שבעניין זה הפרה הנתבעת את ההסכם. מעת שבוטלה התוספת והצדדים חזרו לשיתוף פעולה על בסיס ההסכם, חל על הצדדים גם סעיף הבלעדיות שנקבע בהסכם אותו סעיף (סעיף 2.4 בהסכם) בו התחייבה הנתבעת שלא למכור את המוצרים שהיא מייצרת בשטחי ישראל אלא באמצעות התובעת. בהתאם, אסור היה לנתבעת למכור את מוצריה במישרין. לא ללקוחות "במגזר הערבי" ולא בכלל. כיוון שהנתבעת עשתה כן, כפי שהיא מאשרת, וכיוון שלא ניתנה לכך הסכמת התובעת ואין טענה לכך, הרי שבכך הפרה הנתבעת את ההסכם והיא חייבת בפיצוי התובעת על הנזק שנגרם לה עקב ההפרה.
- משכך, יש לקבוע את היקף הנזק אשר נגרם לתובעת עקב הפרת זכותה לבלעדיות בשיווק מוצרי הנתבעת בישראל.
בבחינת שאלה זו, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת כלל איננה טוענת לניסיונות שעשתה היא עצמה לשיווק מוצרי הנתבעת במגזר הערבי. לא בתצהירו של גורי ולא בכלל. למעשה, התובעת איננה כופרת בטענת הנתבעת שמגזר זה הוזנח על ידי התובעת, שהרי זו הסיבה להחרגתו במסגרת התוספת.