לפי פרשנותה של התובעת את הוראות הסעיף, עומדת לה הזכות לפיצויים בגובה 20% מהמכירות ב- 12 החדשים שקדמו להפסקת התוספת ובלא כל תנאי. אלא שאם כך, כלל לא ברור מה טעם מצאו הצדדים לקבוע בהמשך הסעיף את הביטוי "לאחר 3 שנים. או הגעה ל- 21 מיליון ₪ מכירה". לפי פרשנות התובעת, ביטוי זה מיותר שהרי זכותה לפיצוי חלה בלא תנאי. בקריאה כוללת של הסעיף, קשה לראות כיצד פרשנות התובעת מתיישבת עם לשונו.
פרשנות הנתבעת מאידך, מתיישבת עם לשון הסעיף ונקל לראות את הגיונה. הפיצוי עליו הסכימו הצדדים, כאמור באותו סעיף, הוגדר ככזה אשר תכליתו פיצוי לתובעת "על ההשקעה במותג". פרשנות הנתבעת, הקושרת בין תקופת הפעילות והצלחת השיווק לזכות לפיצוי – מתיישבת היטב עם תכלית זו. אם אכן היו משכילים הצדדים לשתף פעולה 3 שנים או להגיע למכירות בהיקפים של 21,000,000 ₪ - כי אז היה הגיון במתן פיצוי לתובעת על הפסקת ההתקשרות. אם מאידך הכל נקטע עודו באבו, ממילא שאין "השקעה במותג" ואין הגיון במתן פיצוי. אך הגיונית איפה הפרשנות המזכה את התובעת בפיצוי במצב בו הצליחו מאמצי השיווק, הצלחה שבאה לכדי ביטוי בהמשך ההסכם עד ל- 3 שנים או במכירות בסכומים גבוהים.
- ובנוסף, עובדה היא שהתובעת עצמה לא פנתה בדרישה לפיצוי שכזה עד להגשת התביעה, למעלה משנה לאחר הפסקת ההתקשרות לפי התוספת.
התובעת טוענת (למשל סעיף 65 בתצהיר גורי) כי הסכמתה לביטול התוספת התבססה על זכותה לפיצוי זה, אלא שנוכח טענה זו אין אלא לתמוה מדוע אין בנמצא ולו מכתב דרישה בודד בזמן אמת שיתמוך בטענה או מדוע הסתירה התובעת כוונה זו במהלך מגעיה עם הנתבעת.
במהלך חקירתו התייחס גורי להסכמה להפסקת התוספת (עמ' 135 לפרוט' מיום 8.9.15):
הייתה הסכמה להפסיק את ההסכם, בתנאי שיחזירו לנו את כספינו. בדיעבד, הם לא הסכימו להחזיר לנו את כספינו.
--- סוף עמוד 19 ---
עדותו מלמדת שבזמן אמת לא ראתה עצמה כלל התובעת זכאית לכזה "פיצוי" לו היא עותרת. התובעת סברה שהיא זכאית רק להפרשי העמלות (אותן איננה תובעת בתביעה זו) ולא לפיצוי. רק בהגשת תביעה זו, למעלה משנה לאחר ביטול התוספת, "נזכרה" התובעת להעלות טענה זו.
- לפיכך, מאחר ופרשנות הנתבעת מתיישבת עם לשון הסעיף; מאחר ופרשנות הנתבעת אף הגיונית יותר בהקנותה זכות לפיצוי רק בהתקיים תנאים שיעידו על הצלחת שיתוף הפעולה; ומאחר ואף התובעת בהתנהגותה בפועל לא ראתה עצמה זכאית לפיצוי ולא דרשה כל פיצוי בזמן אמת – אני מקבל את גרסת הנתבעת, דוחה את זו של התובעת, וקובע שהתנאים לתשלום הפיצוי לא התקיימו. נוכח מסקנה זו, אין טעם אף בבדיקת תחשיבי התובעת בהקשרה של טענה זו.
טענת התובעת לזכותה לפיצוי בגין ביטול התוספת – נדחית.
- הטענה לחיוב בעמלות על מכירות שבוצעו במגזר הערבי
- לטענת התובעת חיבת לה הנתבעת עמלות על מכירות שבצעה במישרין ללקוחות במגזר הערבי.
לפי גרסת התובעת, בתוספת הוסכם כי הנתבעת בעצמה תבצע מכירות של מוצריה למגזר הערבי, אף שמדובר במכירות בטריטוריה המהווה חלק מההסכם, ובגין מכירות אלו תשולם לתובעת עמלה בשיעור של 2% מהמכירות, לפי דיווח שתעביר הנתבעת מדי חדש. עוד טוענת התובעת כי מעת שבוטלה התוספת, ממילא שחייבת הנתבעת בעמלה בשיעור מלא של 27% על כלל מכירות מוצריה ולרבות מכירות שבוצעו במגזר הערבי. התובעת אומדת איפה את זכותה לעמלה בתקופת התוספת (אוקטובר – נובמבר 2011) בסך של 386 ₪ (לפי מכירות בסך כולל של 19,342 ₪) ואת זכותה לעמלות בתקופה שלאחר ביטול התוספת (דצמבר 2011 עד ינואר 2013) בסך 202,946 ₪.