בסיכומיה, טוענת הנתבעת שהעד מטעמה, ג'ואד, כלל לא נחקר על טענה זו ומצב זה פועל לחובת התובעת. אכן, הימנעות מחקירה עלולה לעמוד לצד שאמור לחקור לרועץ אך זאת במצבים שהצד הנחקר עמד בנטל המוטל עליו ונטל הראיה עבר לצד החוקר. להימנעות מחקירת עדי הנתבעת בקשר עם טענה זו אין משמעות מקום בו לא הביאה הנתבעת ולו ראשית ראיה לביסוס הטענה.
הנתבעת ערה לקושי בביסוס טענה זו ולכן טוענת בסיכומיה כי ניתן לשום את נזקיה על דרך האומדנה. אכן, לבית המשפט הסמכות לפסוק במקרים מתאימים פיצוי על דרך האומדן, אך אין מקום לשימוש בסמכות זו מקום שמדובר בנזק בר הוכחה. הוכחת שיעורו של הנזק הרי היא חובה המוטלת על התובע (ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800, 809 – 810). לנתבעת עמדה האפשרות להציג ראיות לביסוס טענה זו, אך זולת טענה כוללנית לא הוצגו ראיות. ואף שנמצא שהתובעת עיכבה שלא כדין כספים המגיעים לנתבעת, אין זה מחייב גם פגיעה בתזרים מזומנים או במוניטין. אפשר שבמקרה דנא חוסנה של הנתבעת עמד לה להימנע מנזק שכזה. ודאי שראיות לכזה נזק לא הוצגו. בהיעדר ראיות לביסוס הטענה – אין אלא לדחותה.
XIII. סיכום
- לאחר סקירה והכרעה בכל הטענות שהעלו הצדדים זה כלפי זה, הנה תמצית ההכרעה:
- עתירת התובעת לפיצוי בגין תשלום עמלות "פתיחת סניפים" – נקבע שזכותה של התובעת לפיצוי בעילה זו הותנה בקבלת אישור מראש של הנתבעת לתשלום העמלות ללקוחות התובעת, אישור ספציפי ביחס לעמלות שנדרשו ולא אישור כללי כפי שנקבע בהסכם. מאחר שלא הוכח שניתן כזה אישור ומאחר שממילא לא הוכחו תחשיבי התובעת – העתירה נדחתה.
- עתירת התובעת לפיצוי בגין "מימושים" – נקבע שתנאי מוקדם והכרחי לחיוב הנתבעת בגין "מימושים" היה קבלת הסכמתה מראש לאותו מבצע מכירות בגינו מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת. מאחר שאף ביחס לטענה זו לא הוכחה הסכמת הנתבעת למבצעי המכירות הנטענים; ומאחר שממילא לא הצליחה התובעת להוכיח כי תחשיביה אכן מבטאים את העלויות בהן נשאה בגין "מימושים" – העתירה נדחתה.
- העתירה לפיצוי בגין ביטול התוספת – התקבלה גרסת הנתבעת שלפיה תנאי לזכות התובעת לפיצוי היה התקשרות על בסיס התוספת במשך 3 שנים או הגעה למכירת בסך שכולל של לפחות 21,000,000 ₪. כיוון שהתנאים הללו לא התקיימו, ממילא שלא הייתה לתובעת זכות לפיצוי ולפיכך העתירה נדחתה.
--- סוף עמוד 43 ---
- הטענה לפיצוי על מכירות ב"מגזר הערבי" – נקבע שלתובעת עומדת הזכות לפיצוי על מכירות שבצעה הנתבעת במישרין ללקוחות שונים בישראל, שלא באמצעות התובעת, וספציפית לקוחות במגזר אשר כונה על ידי הצדדים "המגזר הערבי". מאידך, נדחתה טענת התובעת לחיוב במלוא העמלה בשיעור 27% מהמכירות ונקבע שעומדת לה הזכות לפיצוי בשיעור 2%. בשים לב לנתוני המכירות שהוצגו, נמצא שבגין סעיף זה זכאית התובעת לפיצוי בסך של 11,289.12 ₪.
- הטענה לפיצוי על העלאת מחירים בניגוד להסכם – התברר שהפיצוי לו עתרה התובעת בעתירה זו עמד על 3,936 ₪ (!) בלבד. עוד התברר שהתובעת הראתה מקרה בודד של העלאת מחיר בלא התראה מוקדמת ולא הוכיחה שבגינו נגרם לה נזק כלשהו ולפיכך הטענה נדחתה.
- הטענה לפיצוי לפי חוק חוזה סוכנות – אף שהתקבלה טענת התובעת בדבר תחולתו של חוק חוזה סוכנות, התברר שלא התקיים התנאי ההכרחי לחיוב הנתבעת בפיצוי - רווחים שצמחו לנתבעת כתוצאה מפעילות התובעת בתום ההתקשרות. משלא התקיים תנאי זה, אין לתובעת זכות לפיצוי ולפיכך גם עתירה זו נדחתה.
- הטענה לפיצוי בגין רכישת המלאי בתום ההסכם – התברר שלא הייתה כלל מחלוקת באשר לזכותה של התובעת לתשלום עבור יתרת המלאי שהוחזרה לנתבעת בתום ההסכם. המחלוקת עסקה רק בשווי המלאי שהוחזר, ואף בעניין זה התברר קיומו של פער עצום בין טענת התובעת בכתב התביעה המקורי למלאי בשווי 192,336 ₪ לטענת התובעת בתצהיריה למלאי בשווי של 13,343 ₪ בלבד. נפסק ששווי המלאי שהושב עמד על 11,803.44 ₪ ובסכום זה יש לזכות את התובעת.
- הטענה לפיצוי בגין אי הספקת מלוא הזמנות התובעת – התברר שאכן הנתבעת לא עמדה במלוא הזמנות התובעת במחצית השנייה של 2012, עקב טענות לחסר בשוק העולמי ולא מתוך כל כוונה לפגוע בתובעת, אך נקבע שלא היה בכך הפרה של התחייבויות הנתבעת בהסכם וממילא שלא הוכח שעקב חסר זה נגרם לתובעת נזק בהיקף לו טענה או בכלל.
- הטענה לפיצוי בגין החזרת משטחים ביתר – התברר שהתובעת עותרת לפיצוי על החזרת משטחים שכלל איננם שלה אלא של הנתבעת. עתירת התובעת התבססה על טענה להסכם המקנה לה זכות להחזיר 70% מהמשטחים בלבד, אך קיומו של הסכם שכזה לא הוכח והטענה נדחתה.
- הטענה לפיצוי בגין "הפרשים שונים" – בחלק זה של התביעה עתרה התובעת לפיצוי בגין סדרת מבצעי מכירות שנעשו בתקופת ההסכם ובטענות לתמחור שגוי שנעשה למוצרים שונים. התברר שבמוקד הטענות טרוניה על תמחור נמוך מדי של מוצרי הנתבעת, תמחור שלא הותיר ללקוחות התובעת את אותו "מרווח" שדרשו לשיווק מוצרי הנתבעת. טענה זו נדחתה ונקבע שאין לתובעת כל זכות לאכוף על הנתבעת מחירים התואמים את דרישות לקוחותיה. כך גם נבחנו טענותיה הפרטניות של התובעת בעתירה זו – ונדחו כלן.
- טענות התובעת לפיצוי בגין מכירה לסיטונאים – נקבע שהתובעת לא הוכיחה מי מלקוחותיה הוגדר "סיטונאי" ולפיכך גם לא הוכיחה נזק שנגרם לה בגין מכירות שכאלו.
--- סוף עמוד 44 ---
- טענת הנתבעת לחוב על בסיס כרטסת הנהלת החשבונות – התברר שאין בין הצדדים מחלוקת על קיומו של חוב של התובעת על בסיס כרטסת הנהלת החשבונות. המחלוקות שהועמדה להכרעה הייתה רק בשאלת גובה החוב, ובעיקר עקב חיובים שבצעה התובעת בתום ההתקשרות וטענותיה לקיזוז על נזקיה. נוכח טענות אלו התקבלה גרסת התובעת ונקבע שיתרת חוב התובעת בתום ההתחשבנות, לפי כרטסות הנהלת החשבנות ולפני בירור הטענות הנוספות של הצדדים, עומדת על 740,134.33 ₪.
- טענת הנתבעת לחוב בגין "מימושים" – נקבע שהנתבעת לא הוכיחה במידה מספקת את הטענה לחיוב ביתר, בעיקר בשים לב לניסיון להעלות את הטענה רק בדיעבד ובלא פירוט כזה שיאפשר אבחנה בין מבצעים שאושרו לכאלו שלא אושרו.
- טענת הנתבעת לטעות בתחשיב חיובי "מימושים" בגין אי ניכוי עמלות התובעת – נקבע שהנתבעת לא הוכיחה טעויות בתחשיבי התובעת בהתחשבנות השוטפת.
- טענת התובעת לנזק בגין פגיעה בתזרים מזומנים ומוניטין – נקבע שהטענה לא הוכחה.
- בסיכום הסכומים שנפסקו, חייבת התובעת לנתבעת סך של 740,134.33 ₪ ומסכום זה יש לנכות את שווי המלאי שהוחזר בסך של 11,830.44 ₪; ואת הפיצוי על מכירת מוצרי הנתבעת ישירה ללקוחות בסך של 11,289.12 ₪; כך שיתרת חוב התובעת עומד על 717,014.77 ₪.
- לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
- אין אלא להצר על כך שיחסים חוזיים הגיעו לסיום באקורדים כה צורמים וכי אף את המחלוקות שנתגלעו לא השכילו הצדדים ליישב כך שלא יהיה צורך בהשקעת משאבים כה גדולים בבירור הטענות. בנוסף, לא ניתן שלא לחוש אי נחת על התנהלות התובעת, אשר קיזזה חד צדדית סכום שעמד על מלוא חובה לנתבעת בגין מוצרים אותם רכשה ושיווקה. קיזוזים שאר לא התבססו רק על טענות שנדונו ונדחו, אלא אף על תחשיבים שבמהלך ההתדיינות הופחתו משמעותית. המשאבים הגדולים שנדרשו לבירור הטענות ואי הנחת מהתנהלות התובעת יבואו לכדי ביטוי בפסיקת ההוצאות.
- אשר על כן אני מחייב את התובעת, גורי ע.ע.ע. בע"מ, לשלם לנתבעת, אר.ג'י.אם. תעשיות מזון בע"מ, סך של 717,014.77 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.
כמו כן אני מחייב את התובעת לשלם בנוסף גם סך של 20,000 ₪ המהווים חלק מהאגרה ששילמה הנתבעת בגין התביעה שכנגד, ובנוסף גם סך של 120,000 ₪ בגין שכר טרחת פרקליטי הנתבעת.