- על רקע נתונים אלה תבעה המשיבה מן המערער בשם הילדים מזונות בסך 9,000 ש"ח בחודש. ביום 11.12.2013 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כב' סגן הנשיאה י' כהן) את התביעה וקבע כי אין לחייב את המערער בתשלום מזונות כלשהו. בית המשפט קבע כי כאשר המשמורת הפיזית משותפת לגמרי ואין פערים כלכליים משמעותיים בין ההורים, אין הצדקה לחייב דווקא את האב בתשלום מזונות לידי האם, גם לא בהפחתת שיעור מסוים, כפי שמקובל בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (כפי שיוסבר להלן). בית המשפט הוסיף וקבע כי:
"במשפחות בהן נחלקות כלל המטלות ההוריות בין שני ההורים בחלקים שווים, אין כל מקום לחיובו של האב דווקא בתשלום דמי מזונות לידי האם. חיוב מי מההורים בתשלום דמי מזונות לידי ההורה האחר, בעת קיום משמורת משותפת, אמור להיעשות לדעתי רק באותם מקרים בהם מתקיימים בין ההורים פערים כלכליים משמעותיים אותם יש לאזן בזהירות רבה, אך ורק במגמה למנוע כל פגיעה בטובתם וברווחתם של הקטינים" (תמ"ש 16785-09-12, פסקה 32).
- בית המשפט קבע כי ערכים של צדק ושוויון מחייבים את המסקנה כי במקרים של משמורת משותפת יפסקו המזונות מבלי להבחין בין הצרכים ההכרחיים ושאינם הכרחיים; ותוך איזון כולל של הכנסות המשפחה מכל המקורות. כדי להגיע לתוצאה זו – ותוך שסטה ביודעין מן ההלכה שנפסקה בידי בית משפט זה – אימץ בית המשפט את הפרשנות החלופית לתקנת תש"ד שלפיה בין הגילאים 15-6 התקנה מטילה חיוב מדין צדקה הנחלק באופן שווה בין שני ההורים. עוד צוין כי תוצאה זו אפשרית על פי דיני היושר של המשפט העברי. לחלופין הציע בית המשפט כי אם האם אינה חבה במזונות
--- סוף עמוד 24 ---
ההכרחיים מכוח הדין האישי, הרי שיש לראותה כמי שחבה במזונותיהם מכוח סעיף 3א(ב) לחוק המזונות – שעוד ידון להלן – שחל על הורה שאין לו דין אישי במזונות. לפי גישה זו, במקרה של משמורת משותפת האב יחוב במזונות מכוח הדין האישי, והאם תחוב בצדו במזונות על פי חוק המזונות. על פי כל אחד מן המסלולים האמורים, אם החבות והכנסות ההורים שוות מזה, והמשמורת הפיזית נחלקת באופן שווה מזה, הרי שאין מקום לחייב מי מההורים בתשלום מזונות לידי השני.
- לגופו של עניין נקבע כי בנסיבות המקרה – שבהן המשמורת הפיזית שווה ושכרה של האם אף עולה במעט על זה של האב – אין מקום לחייב את האב בתשלום מזונות, ותביעת האם נדחתה במלואה. נפסק כי "כל אחד מההורים מחוייב בזאת לשאת בכל צרכי הקטינים, לרבות מזונם, ביגודם, מדורם, הוצאות החזקת מדורם, וכיוצ"ב, בעת שהותם של הקטינים עימו" (שם, פסקה 39); וכי על ההורים לחלוק ביניהם בחלקים שווים בהוצאות הנוספות כגון הוצאות רפואיות חריגות, צהרון, שיעורי עזר, חוגים, קייטנה וכדומה.
- המשיבה ערערה על פסק הדין. ביום 6.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' נד"ב, ו' פלאוט וצ' ויצמן) את הערעור וחייב את המערער בתשלום מזונות בסכום כולל של 2,875 ש"ח בחודש. בנמקו את נדרש בית המשפט סקירה מקיפה של הדין העברי בסוגיית המזונות, ובפרט לשאלת פרשנות תקנת תש"ד. כנזכר לעיל, בית המשפט (כב' השופט צ' וייצמן) חקר במקורות ההלכתיים השונים שעסקו בפרשנות התקנה ומצא כי פרשנות התקנה שאומצה להלכה בפסיקתו של בית משפט זה, שלפיה האב חב חיוב מוחלט במזונות הקטינים עד הגיעם לגיל 15 – לא התקבלה על כלל פוסקי ההלכה ודייני בתי הדין הרבניים. בית המשפט הראה כי ישנם הסוברים כי כל כוחה של תקנת תש"ד הוא בכך שהקנתה לבית הדין אמצעי לכפות על האב את קיום חוב המזונות עד גיל 15 – כוח שלא היה נתון לבית הדין ערב תיקון התקנה. בה בעת, התקנה לא שינתה מטיבו המשפטי של החיוב המוטל על האב עד גיל 15, שהוא חיוב מדין צדקה בלבד. כמו כן, בית המשפט מצא כי ישנם פוסקים הסבורים – וגם זאת בניגוד לפרשנות ההלכה שאומצה בפסיקת בית משפט זה – כי גם בהנחה שבגילאי 15-6 חל חיוב מדין צדקה בלבד, חיוב זה אינו חל באופן שווה על האב ועל האם, אלא שחיוב האב עיקרי וקודם לחיוב האם. חרף הסטייה מן הדין הקיים, בית המשפט ראה לאמץ את שתי הגישות הפרשניות האמורות: הן את זו שלפיה בין הגילאים 15-6 החיוב על פי התקנה הוא מדין צדקה בלבד; הן את זו שלפיה בגדר דין הצדקה חיובו של האב קודם לזה של האם.
--- סוף עמוד 25 ---