לגופו של עניין המליצו רוב חברי הוועדה לקבוע בחקיקה כי בהיעדר הסכמה בין הורים בשאלת חלוקת המשמורת הפיזית, בית המשפט יכריע בה על בסיס מגוון שיקולים ובהם: צרכיו ההתפתחותיים של הילד בשים לב לגילו ולמצבו; רצון הילד ככל שניתן לבררו; נכונות ההורים לפעול ביחד ולחוד למימוש אחריותם ההורית והבטחת זכויותיו של הילד; זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם שני הוריו; כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית; והמידה שבה טיפל כל אחד מהם בילד (ערב הגירושין). כל זאת, כאשר שיקול העל שצריך להנחות את בית המשפט הוא טובת הילד (וראו גם דעת המיעוט בדו"ח הביניים של ועדת שניט).
בעקבות המלצות הוועדה הפיץ משרד המשפטים את תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012, המאמץ את עיקרי ההסדר שהומלץ על ידי הוועדה. ביום 17.5.2017 אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שינוי חזקת הגיל הרך), התשע"ז-2017, פ/4212/20 שלפיה חזקת הגיל הרך תצומצם ותחול על ילדים עד גיל שנתיים בלבד. עם זאת, נכון לעת הזו מהלך זה טרם הבשיל לכדי חקיקה, וחזקת הגיל הרך הקבועה בחוק הכשרות עומדת בעינה.
ועדת שיפמן
--- סוף עמוד 39 ---
- נשוב אל ועדת שיפמן. כאמור, זו כונסה כחלק ממהלך כולל של התאמת הדין הישראלי לאמנה, ובהמשך לעבודתה של ועדת שניט. ועדת שיפמן התבקשה לבחון את הלימת הדין הנוהג במזונות לאמנה, וזאת במיוחד על רקע העיקרון הקבוע בסעיף 27 לאמנה המטיל את האחריות לכלכלת הילד על שני הוריו, שזו לשונו:
| סעיף 27: | (1) המדינות החברות מכירות בזכותו של כל ילד לרמת החיים ההולמת את התפתחותו הגופנית, הנפשית, המוסרית והחברתית.
(2) להורי הילד [...] האחריות הראשונית להבטיח, ככל שמאפשרים יכולתם ואמצעים הכספיים, את תנאי המחיה הנדרשים להתפתחות הילד. |
- כעולה מדו"ח הוועדה, הצורך בבחינה מקיפה של הדין הנוהג במזונות ילדים בישראל נובע גם משורת בעיות ובהן חוסר אחידות בנוגע לחיובי המזונות של ילדים בני עדות שונות עקב הדין האישי השונה החל על ההורים; הבדלים משמעותיים בגובה המזונות הנפסקים בערכאות השונות; "חוסר השוויון" בין ההורים בכל הנוגע לחובת המזונות; ההשפעה השלילית על הילד עקב היותם של המזונות "קלף מיקוח" במשא ומתן בין ההורים הקודם לגירושים; ועוד (דו"ח שיפמן, בעמ' 10) . בתום דיוניה ראתה הוועדה לקבוע כי העיקרון הבסיסי להכרעה בשאלות הנוגעות למזונות הילד הוא כי זכות הילד לתמיכה כלכלית היא זכות עצמאית של הילד כלפי הוריו, שאינה תלויה במערכת היחסים ביניהם; וכי אחריות זו מוטלת במידה שווה על שני ההורים: