"עוד יש מקום לתת את הדעת למקרים שבהם בית-הדין נמנע מלפסוק גירושין ומפנה את הצדדים לנהל משא ומתן. התוצאה היא שהצד הרוצה בגט נאלץ לקנות את הסכמתו של הצד האחר. לשון אחרת: מי שתובע גט מחליש את עמדת המיקוח שלו, בהיות נחשף לסחטנות של הצד האחר המעמיד לו תנאים. יש לשים לב לכך כי ברוב המקרים בני זוג המתדיינים על גירושין נאבקים על תנאי הגירושין, כשברור לכל ששלום הבית כבר התנדף
--- סוף עמוד 73 ---
כליל [...] עם זאת לעתים קרובות הם ממשיכים לטעון, מטעמים טקטיים כי רצונם בשלום והם מעמידים פנים שבהם מבקשים לחזור ולחיות עם בן זוגם. טענה זו משמשת מנוף לדרישות כספיות המופנות לצד האחר שאינו מסתיר את רצונו בגט" (ההלכה היהודית במציאות משתנה, 31).
חשש זה מוכר היטב בפסיקתנו, והוא אחד מן הרציונאלים המרכזיים העומדים ביסוד "הלכת התביעה העצמאית" שהוזכרה לעיל – המאפשרת לילד לשוב "ולפתוח" הסכמות שאליהן הגיעו הוריו אגב הליך הגירושין בהתקיים תנאים מסוימים (ראו הדיון בפסקה 83). כאמור שם, הרציונאל המרכזי ביסוד הלכת התביעה העצמאית הוא להבטיח כי טובת הילד לא נפגעה בלהט הגירושין. בה בעת, רציונאל מוכר נוסף הוא הגנה על האם מפני כוח המיקוח העודף של האב אגב הגירושין:
"לצד רציונל זה, ניתן להצביע על יתרון נוסף הצומח ממוסד התביעה העצמאית, והוא הגנה על אינטרס האם. במצב הדברים דהיום, כאשר האשה תלויה ברצונו של הבעל לצורך קבלת הגט, ונוכח דרך הייסורים הצפויה לאשה אם יסרב הבעל ליתן גט, היא נכונה לויתורים מרחיקי לכת על מנת לקבל את גטה. ההנחה היא כי לאחר קבלת הגט, האשה יכולה להתייצב למערכה נוספת והפעם כשהיא משוחררת מהחרב המתנופפת מעל ראשה" (בג"ץ 4407/12, פסקה 16; בע"ם 3984/15, פסקה טו).
על רקע מציאות לא שוויונית זו נטען כי פרשנות הדין העברי באופן שיאפשר פסיקת מזונות שוויוניים במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, תחזק אפילו יותר את כוחו היחסי של הגבר במשא ומתן לגירושין. אבות יוכלו לדרוש מהאם משמורת פיזית משותפת רק כדי להביא את האם להסכים לקביעת סכום מזונות מופחת, כשברקע מרחף כל העת ה"איום" באי מתן הגט. בתנאים אלה עלולה האם להסכים למשמורת פיזית משותפת שבצדה מזונות מופחתים, גם אם היא עצמה אינה סבורה כי זו תהיה לטובת הילד; וגם אם להערכתה משמורת זו לא תתקיים לאורך זמן ותותיר אותה בחסרון כיס של ממש.
- חשש זה מפני ניצול לרעה של ההלכה החדשה בידי אבות הוא בעל משקל. גם ועדת שיפמן לא התעלמה מחשש זה: