משמורן הוא ממשי (ראו: הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל דו"ח הועדה 36 (2012) (להלן: דו"ח ועדת שיפמן); דפנה הקר ורות הלפרין-קדרי "כללי הכרעה בסכסוכי משמורת – על סכנותיה של אשליית הדמיון ההורי במציאות ממוגדרת" משפט וממשל טו 91, 158-157 (2013) (להלן: הקר והלפרין-קדרי), וההפניות שם). כך אף עלה מאחד המקרים שבפנינו (בע"ם 1709/15) שבו ניתנה משמורת משותפת, למרות הדברים הקשים שציין בית הדין הרבני בהחלטתו מיום 3.12.2014:
"...לדעת בית הדין כל רצונו ומאודו [של האב – ד' ב' א'] הוא לקבל את ילדיו וזאת אך ורק בכדי להוריד את סכום המזונות או לבטלם בכלל ואז השמחה היתה שלמה.
אין ספק לבית הדין אילו היתה מסכימה האם להורדת המזונות או לביטולם לא היה ממשיך האב להציף את בית הדין בבקשות או לתבוע האשה וגם לא הייתה כל תביעה בעניין הסדרי הראייה והילדים יכולים להיות עם האם וללכת עמה לכל מקום שתחפוץ.
כל תביעת האב סובבת סביב הכסף".
- אכן, הדעת נותנת שבית המשפט המחליט בשאלת המשמורת ישווה חשש זה נגד עיניו. בהקשר זה, חובתן של הערכאות הדיוניות לבחון במשנה זהירות בקשות למשמורת משותפת שאינן משקפות את החלוקה של נטל גידול הילדים עובר לגירושין, וזאת בשאיפה לנטרל את ההשפעות שעשויות להיות לפסק דיננו על התמריצים בבחירה של משמורת משותפת. עם זאת, יש לזכור כי בית המשפט אינו "בוחן כליות ולב", וכמובן שקשה יהיה להתחקות אחר הכוונות האמיתיות של מבקש המשמורת.
- שיקול שלישי: גמישות בחלוקת הזמן בין ההורים – עוד שיקול מסדר שני שיש להביא בחשבון נוגע לגמישות, ואף "נזילות", בחלוקת הזמן בין ההורים במצבים של משמורת משותפת. גם כאשר המשמורת מבוססת על חלוקה פורמאלית של "חצי חצי", בפועל, חיי המעשה מורכבים יותר. מחקרים שנעשו בנושא מצביעים על כך שגם חלוקה עקרונית במתכונת כזו אינה מיושמת באופן "אדוק", כפי שמציין גם חברי השופט פוגלמן (בפסקה 98 לחוות דעתו. ראו גם: הקר והלפרין-קדרי, בעמ' 159, וההפניות שם; Ilan Katz et al., Shared Care Parenting Arrangements since the 2006 Family Law Reforms: Report to the Australian Government Attorney-General’s Department, SOCIAL POLICY RESEARCH CENTRE, UNIVERSITY OF NEW SOUTH WALES 9-10 (2010)). בהקשר זה צוין כי קיימת נטייה לחזרה אל שהות רבה יותר אצל ההורה שתפקד כ"מטפל העיקרי" עובר לגירושין (Belinda Fehlberg et
--- סוף עמוד 95 ---