האזרחיים אינה יכולה ממילא לעסוק ב"ליבה" של דיני איסור והיתר (כפי שמורה במפורש הסייג לתחולתו של חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, הקבוע בסעיף 5 לחוק זה). מבחינה זו יש להכיר בכך שלרוב גירושין מייצרים שבר עמוק במשפחה ובהתחשב בתנאי הרקע המשפטיים של השיטה הפתרון המוצע אינו "מושלם".
- עם זאת, לא ניתן לוותר כליל על העלאה של מפלס השוויון בתחום דיני המשפחה, רק בשל המגבלות החלות על קידום המשפט על דרך של פסיקה. אני סבורה כי הפתרון המוצע על-ידי שואף ליישום מיטבי של עקרון השוויון בשים לב לאילוצים הרבים. מצד אחד, הוא מכיר בכך שלהסדרים שהיו במשפחה עובר לגירושין יש משמעות, ועל כן ככלל ההורה המרכז יהיה זה שריכז את הטיפול בילדים טרם הגירושין. יחד עם זאת, בית המשפט צריך להיות קשוב לשינויי העיתים, ולא ניתן להתעלם מכך שהתפקידים המגדריים המסורתיים משתנים עם השנים. לכן, כל מקרה ייבחן לגופו על בסיס של ניטרליות מגדרית תוך התחשבות במכלול הנסיבות של האב והאם במקרה הספציפי.
לעתיד לבוא
- בשולי הדברים אוסיף כי הקשיים בתחום זה אף מתחדדים נוכח העובדה שמשטר המזונות החל על בני הזוג מוסדר לעת עתה, בעיקרו של דבר, על-פי הדין האישי. משמעות הדברים היא שבמקרה הרגיל, על-פי ההלכה, במערכת היחסים של בני זוג יהודים לא חלים תשלומי מזונות בין בני הזוג לאחר הגירושין. בהקשר אחר התייחסתי לחשיבות הנודעת להכרה באפשרות של פסיקת "מזונות משקמים" מכוח הדין האזרחי (ראו: בע"ם 3151/14 פלונית נ' פלוני, פסקאות 49-47 לפסק דיני (5.11.2015)). אולם, גם אם תוחל גישה זו אין מדובר בעניין של יום ביומו. מדוע עניין זה הוא רלוונטי? משום שלא אחת במצב שקודם לגירושין אחד מבני הזוג "מוותר" בתחום של מיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלו לצורך הטיפול בילדים ובמשק הבית המשפחתי. זאת ועוד: במרבית המקרים אין מדובר ב"ויתור" חד-צדדי, כי אם ב"חוזה משפחתי" משתמע שבו בני הזוג מעדיפים לחלק ביניהם את תחומי האחריות במשפחה. המציאות החברתית מלמדת אותנו כי המצב השכיח יותר הוא זה שבו האם היא זו שמתמסרת לטיפול בילדים תוך ויתורים בעולם העבודה. אימהות שעושות כך נפגעות בפוטנציאל ההשתכרות שלהן, ובמקרים רבים אינן מקבלות על כך פיצוי במתכונת של פסיקת מזונות. לעומת זאת, כאשר מוחל משטר של משמורת משותפת הן נדרשות לשאת בהוצאות הכספיות של הילדים שכם בשכם עם בן הזוג שפוטנציאל ההשתכרות
--- סוף עמוד 107 ---