- סיכום ביניים: כאמור בפתח הדברים, ההלכה המחייבת שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה היא כי אב יהודי חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בגילאי 15-0, ובכלל זה בגילאי 15-6, בעוד שהאם מצדה פטורה לגמרי מחובה זו. אשר למקורות החובה, בין הגילאים 6-0 מקור החובה הוא "מעיקר הדין" או "מדין תורה"; ואילו בגילאים 15-6 מושתת החובה על תקנת תש"ד ופרשנותה האמורה. ראינו גם כי ערב התקנת תקנת תש"ד חלה על האב חובה "רכה" יותר מכוח תקנת אושא, אשר הטילה חיוב הניתן לכפייה מדין צדקה בלבד עד לגילאי מצווה.
גילאי 18-15 ("גדולים")
- כאמור לעיל, השאלה הניצבת במוקד דיוננו היא דין המזונות החל על ילדים יהודים בגילאי 15-6. עם זאת, להשלמת התמונה ראינו להזכיר כי לגבי גילאי 18-15, אין מחלוקת כי החיוב במזונותיהם הוא מדין צדקה – חיוב שאל טיבו נדרש מיד – וכי הוא חל באופן שווה על שני ההורים. זוהי גם העמדה שאומצה להלכה בפסיקתו של בית משפט זה (עניין גלבר, בעמ' 20; ענייןפורטוגז, בעמ' 456).
היקף החובה במזונות ההכרחיים מעיקר הדין בגילאי 15-0
- על פי פרשנותו המקובלת של הדין העברי, חובת האב במזונות "מעיקר הדין" – שהיא כאמור החובה החלה בגילאי 15-0, ובכלל זה בגילאי 15-6 – מוגבלת לגדר הצרכים הבסיסיים של הקטין בלבד. מסקנה זו נלמדת מן ההלכה שלפיה האב חייב במזונות אלה "[לא] כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד" (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג סעיף ו). כלומר, מדובר בחובה ששיעורה אינו נגזר מיכולתו הכלכלית של האב – שאז היקפה צפוי היה להשתנות בהתאם למצבו הכלכלי – אלא נובע מצרכיו המינימליים של כל ילד באשר הוא (שרשבסקי, בעמ' 381-379). בהתאם לכך נפסק כי מדובר בצורכי הקיום "ההכרחי ממש":
"מתוך ההלכה, שהחיוב הוא לפי צורכי הילד ולא לפי עושרו של האב – דהיינו שהוא שווה לעני ולעשיר,
--- סוף עמוד 13 ---
לאביו של בן יחיד ולמרובה ילדים – נלמד, כי כוונתו לצורכי הקיום ההכרחי ממש" (עניין גלבר, בעמ' 20; וראו גם עניין פורטוגז, בעמ' 461; עניין גולדמן, בעמ' 536).
- בצד הקביעה כי חיוב המזונות הבלעדי החל על האב מתייחס לגדר הצרכים ההכרחיים ממש, בית משפט זה לא פירט או כימת מהם אותם צרכים ומה שיעור החבות בגינם. כל שנקבע הוא כי "מדובר באותם דברים בסיסיים, שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש" (עניין פורטוגז, בעמ' 461). במרוצת השנים גיבשו הערכאות הדיוניות את גדר הצרכים ההכרחיים המינימליים. כנזכר לעיל, נקבע כי אלה כוללים צרכי מינימום כגון מזון, ביגוד והנעלה בסיסיים, חינוך פורמלי, ביטוח בריאות ותרופות שגרתיות. את כל אלה מקובל לכמת בסכום של כ-1,400-1,300 ש"ח לילד יחיד (ראו למשל עמ"ש (מחוזי ת"א) 1180-05-14 א' א' נ' מ' א', פסקה 5 (26.3.2015) (להלן: עמ"ש 1180-05-14); עמ"ש (מחוזי ת"א) 20511-10-10 פלוני נ' אלמוני, פסקה 29 (4.4.2013); ע"ם (מחוזי י-ם) 789/05 ע' ד' נ' ע' י', פסקאות 30-28 (16.1.2006)). אם מדובר בכמה ילדים במשפחה חופפים חלק מסכום הבסיס כך שהסכום הכולל פוחת (ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 559, 602-601 (1988)). בנוסף, הצרכים ההכרחיים כוללים גם את חלקם היחסי של הקטינים בעלות המדור של האם הכוללת את שכר הדירה ואת עלויות החזקת הדירה. חלק זה מכומת בדרך כלל בכשליש עד מחצית מן הסכום המשולם על ידי האם (ע"א 3301/92 טלמור נ' טלמור, פסקאות 4-3 (8.7.1993); ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201, 205 (1989); ע"א 764/87 אוהר נ' אוהר(31.12.1987); הלפרין-קדרי, הורוביץ וזילברברג, בעמ' 1239), ועל האב להעביר לידיה דמי מזונות גם בגין רכיב זה.