הפיצוי המוסכם
- לידור פרסום טוענת כי לנוכח הפרת ההסכם על ידי הנתבעים, על הנתבעים לשלם להם את הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 3.8 להסכם, ואשר קובע כך "הפרה של תנאי מתנאי הסכם זה ו/או תנאי יסודי ועיקרי להסכם זה על ידי אחד הצדדים, עליה תינתן התראה בכתב של 7 ימים מראש על ידי הצד השני, תחייב את הצד המפר לשלם לצד הרוצה לקיים את ההסכם פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בסך של 250,000 ₪ וזאת בנוסף ליתר הסעדים המוענקים על פי דין, ובין היתר על פי חוק החוזים (תרופות בשל הרפת חוזה), תשל"א - 1970".
- בהתאם לנוסחו של סעיף הפיצוי המוסכם, המפר לא יהא חייב בפיצוי המוסכם אלא אם הוא קיבל התראה של 7 ימים מראש על ההפרה. משמעות ההתראה היא ליתן למפר הזדמנות לתקן את ההפרה קודם שניתן יהיה לחייבו בפיצוי המוסכם. בנסיבות שבהן ההפרה הנטענת היא אי קיום הירידים, לא ברור כלל כי הצדדים התכוונו להחיל על הפרה מסוג זה את סעיף הפיצוי המוסכם שכן, על פני הדברים נראה כי לא ניתן יהיה לתקן את ההפרה בתוך 7 ימים. מכל מקום, אף אם נפרש את סעיף הפיצוי המוסכם כחל גם הפרת החובה לקיים ירידים כך שלמעשה נדרשת התראה שתאפשר למפר להודיע תוך 7 ימים כיצד הוא מתכוון לתקן את ההפרה, מנוסחו של מכתב הביטול עולה כי לא נתנה כל התראה בת 7 ימים כנדרש ולכן לא קמה לנתבעים הזכות לקבל את הפיצוי המוסכם. לא נעלמה מעיני העובדה כי במסגרת מכתב הביטול, הנתבעים נדרשו להחזיר את הרכב בתוך 7 ימים ואולם, הדרישה להחזרת הרכב, איננה התראה אודות ההפרה אלא היא תוצאה של ביטול ההסכם והשבת מה שהתקבל על פי ההסכם.
- בטרם אפנה לדון בתביעה שכנגד, אציין למעלה מן הצורך, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי הנתבעים לא הפרו את ההסכם, למשל, משום שצדדים החליטו להקפיא ולבחון את המשך דרכם, הייתי מגיעה לאותה התוצאה לפיה על מזרחי לשלם את שווי הרכב כפי ערכו במועד שבו הוא הפסיק להפיק ירידים. ואסביר. הרכב נמסר לשימושו של מזרחי, במסגרת הסכם שבו הוא התחייב להפיק ירידים. לכן יש לפרשו כך שברגע שמזרחי מפסיק להפיק ירידים, ואף אם הדבר נעשה בהסכמת לידור פרסום, עליו להחזיר את הרכב. כידוע, הפחת על הרכב הוא רב ואין כל היגיון לאפשר למזרחי להמשיך להחזיק ברכב על חשבון לידור פרסום, בזמן שלידור פרסום אינה מפיקה כל תועלת מכך.
התביעה שכנגד
- הנתבעים טוענים כי לוי יצר קשר עם גופי פרסום שונים וחסם את האפשרות של חמש מערכות לפרסם ירידים. על פי הטענה, לוי הודיע לאותם גופים כי פעילות הירידים שייכת לו וכי מזרחי אינו רשאי לעסוק בכך ולכן אין לפרסם את הירידים. כמו כן טוענים הנתבעים כי לוי הודיע לגופי הפרסום כי חמש מערכות חייבת לו כסף על הפרסומים ובכך הוציא דיבתו רעה וגרם לכך שהיא התבקשה לשלם על הפרסומים במזומן, בשל חוסר האימון שרחשו לה הגופים בשל כך.
- לידור פרסום ולוי אינם מכחישים כי הם שלחו לגופי הפרסום חוות דעת מאת עו"ד א. שלום ז"ל (צורפה כנספח ח' לתצהיר של מזרחי), בה הוא מציין כי חמש מערכות אינה רשאית להפיק ירידים משום שפעילות זו שייכת ללידור פרסום. הם גם לא מכחישים כי הודיעו לגופי הפרסום כי חמש מערכות חייבת להם כסף בגין הפרסומים, לטענתם, היות וגופי הפרסום רוצים לדעת על לקוחות מסוכנים ובעייתיים (עמ' 17 שו' 26-27). לטענתם אף אם מדובר בלשון הרע, מדובר במידע נכון החוסה תחת ההגנה של "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).
- אין בידי לקבל את טענות לידור פרסום ולוי בעניין זה. הפרסום המתואר נעשה בחודש דצמבר 2013 (חוות הדעת של עו"ד א. שלום ז"ל היא מיום 12.2013). המידע אודות הפרת ההסכם לכאורה על ידי חמש מערכות בכך שהיא מפעילה ירידים בניגוד להסכם, שאין ספק שהוא מהווה לשון הרע, הופץ לאחר מכתב הביטול מחודש אוגוסט 2013 ולכן לא ניתן לומר כי באותה העת חמש מערכות היתה מנועה מלהפיק ירידים. בנסיבות אלו לא עומדת ללידור פרסום וללוי הגנת אמת הפרסום. אמנם לוי טען בחקירתו כי הוא לא ביטל את ההסכם ולכן הזכות להפקת הירידים נותרה של לידור פרסום (עמ' 19 שו' 2) אולם אין לקבל טענה זו. במכתב הביטול לידור פרסום מודיעה במפורש לחמש מערכות כי "פקעו ההסכמות שבין הצדדים ו/או ההסכמות שבין הצדדים בטלות". ולכן לא היתה מניעה מצד חמש מערכות להפיק ירידים לאחר ביטול ההסכם.
- גם הטענות בנוגע לחוב הכספי התבררו לעיל, כלא נכונות, בשים לב לכך שבעת דרישת התשלום טרם הגיע מועד התשלום לכן גם בעניין זה לא עומדת ללידור פרסום וללוי הגנת אמת הפרסום.
- כתוצאה מן הפרסום השקרי אודות ההתנהלות של חמש מערכות, נפגע שמה הטוב של חמש מערכות וכן נמנע ממנה לתקופה קצרה לפרסם באותם הגופים. המחסום הוסר זמן קצר לאחר שעו"ד א. שרביט פנה אל גופי הפרסום (ביום 12.2017 וביום 25.12.2017 המכתבים צורפו לתצהיר של מזרחי) (ראו גם עמ' 17 שו' 28).