העובדה שבין שאר השיקולים בעיצוב כלי זה או אחר של המשחק היה גם השיקול שיש לעצב אותו כך שהצד שכנגד לא ידע מה דרגתו של הכלי, או שהיה שיקול שניתן להגדרה כפונקציונלי – אינה משנה את התמונה.
אין מונופולין, ואין הגנה על הרעיון הבסיסי כי הצד שכנגד לא ידע מה הדרגה של הכלי שמולו.
יש הגנה על הסך הכל היוצר את המשחק הספציפי שמדובר בו.
- בהקשר זה יש אולי מקום להזכיר אפשרות משפטית נוספת (דומה באופיה) שאף היא מביאה למסקנת המשחקים יכולים להחשב כיצירה ברת הגנה.
בכך כווני לסעיף 35(1) לחוק זכויות יוצרים.
ס׳ 35 (1) לחוק כולל ביצירה סיפרותית גם ״ליקוטים״.
בהתאם לסעיף זה, בנוסף להגנה על מרכיבי המשחק בנפרד, חלה ההגנה של יצירת לקט על המשחק כיחידה אחת, משום שהוא מלקט את כל מרכיביו לכדי יצירה אחת. הרעיון הנעוץ במושג ליקוטים הוא כי גם אם לכל אחד מרכיבי המשחק תפקיד חיוני ביצירת המשחק, ההבנה וראיתי חלקי המשחק בנפרד הינה מלאכותית, כיוון שאין משמעות לכל רכיב בפני עצמו, אלא רק כשהוא מאוגד עם שאר חלקי המשחק לכדי מכלול אחד.
בע״א 136/71 מ״י נ. יצחק אחימן (פ״ד כ״ו (2) 259) הכיר ביהמ״ש העליון בלוחות לחישובי מס כיצירה הראויה להגנה כיצירת לקט, הגם שהחלקים המרכיבים אותה הינם נחלת הכלל, וזאת מפני שהיוצר השקיע עמל ומאמץ בליקוטם.
לענייננו: שכלולם של כל מרכיבי המשחק, לכדי מכלול אחד שבו לכל רכיב תפקיד חיוני הוא בפני עצמו מעשה אומנותי וככזה, זכאי להגנה לפי החוק.
- טענה ספציפית (בנושא עצם היותם של המשחקים ראויים להגנת יוצרים) מעלות הנתבעות ביחס למשחק טקטיקו (שר לפי הנטען הוא המשחק המפר של סטרטגו שלגביו יש לתובעות 3, 4 זכויות יוצרים).
לטענת הנתבעות: בשנות ה-40 הופץ בארץ משחק שנקרא המלחמה על הדגל. המשחק יוצר ושווק ע״י חברת בר-לוי, והפך להיות נחלת הכלל (Public Dominion).
הרעיון הבסיסי של המשחק ״אל הדגל״ הוא אותו רעיון שעליו בנויים סטרטגו וטקטיקו.
משום שמדובר ביצירה שהיא נחלת הכלל לא יכלו התובעות או כל אדם אחר לרכוש זכויות של הגנת יוצרים, וכבר מטעם זה יש מקום לדעת הנתבעות לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לטקטיקו.
אינני מקבל טענה זו.
דווקא קיומו של המשחק אל הדגל ממחיש טוב יותר מכל הגדרות משפטיות על מה ניתן לזכות בהגנת זכות יוצרים על מה לא.